הרמב”ם בפרק ה’ מהלכות יסודי התורה הלכה ד’ פוסק דאנוס היכול למלט עצמו מהאונס ולא עשה כן, שוב אינו נחשב אנוס אלא כעושה ברצון.
“אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.”
כנ”ל פסק הרמב”ם, בהלכות אישות פרק כ”ד הלכה כ’, לעניין אשת איש אנוסה, היכולה למלט עצמה מהאנס.
“נשים שגנבו אותן לסטים הרי הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן. ואם הניחום והלכו ללסטים מעצמן, הרי אלו ברצון ואסורות לבעליהן.”
והנה, איתא במגילה ט”ו ע”א שאסתר בהילקחה לאחשוורוש אנוסה היתה להיבעל לו ולפיכך מותרת הייתה למרדכי בעלה כדין אשת איש אנוסה.
וגם זאת עד שנכנסה לאחשוורוש ברצון, למען הצלת כלל ישראל, שאז נאסרה על מרדכי וכנאמר במגילה “כאשר אבדתי אבדתי”.
על פניו, וכפי שעולה מסיפור המגילה, בסיפור בגתן ותרש – אשר אירע הרבה קודם לגזירת המן, בידה של אסתר היה למלט עצמה מאחשורוש.
ברי גם כי על פי דין מחויבת היתה לכאורה שלא להציל את אחשורוש אלא להניח לו למות על ידי בגתן ותרש.
ואע”פ כן לא פעלה כאמור אלא הצילתו, ובכך המשיכה את מצב אינוסה למלך אחשוורוש במו ידיה.
וקשה, מאי שנא:
בין: אנוס דעלמא, כנאנס לעבודת כוכבים על ידי המלך הרשע וכאשת איש שבויה הנאנסת ע”י ליסטים, דאם בידם להימלט חייבים לעשות כן, וככל ולא פעלו כאמור נחשבים כמזיד ועוונו גדול.
לבין: המקרה של אסתר המלכה (אשת מרדכי) שבחרה שלא למלט עצמה מאנסה אחשוורוש.
זאת למרות שנקרתה הזדמנות פז לפניה למלט עצמה – במזימת בגתן ותרש, ואף הגדילה לעשות ודאגה להכשיל מזימתם ולהציל אחשורוש משני סריסיו אלה.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
