מסכת נדרים דף מט – 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית [nedarim 49]

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=240197
שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=240286
נדרים דף מט
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
מתני’. הנודר מן המבושל – מותר בצלי ובשלוק. אמר ‘קונם תבשיל שאיני טועם’ – אסור במעשה קדרה רך, ומותר בעבה ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה. הנודר ממעשה קדרה – אין אסור אלא ממעשה רתחתה. אמר ‘קונם היורד לקדרה שאיני טועם’ – אסור בכל המתבשלין בקדרה: גמ’. תניא, ‘ר’ יאשיה אוסר, ואע”פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנא’ (דברי הימים ב לה יג) ‘ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט”. לימא בהא קמיפלגי, דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דילן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם? לא, דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, מר כי אתריה ומר כי אתריה; באתרא דתנא דילן – לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, באתרא דר’ יאשיה – אפילו צלי קרו מבושל. והא קרא נסיב לה? אסמכתא בעלמא: קונם תבשיל כו’: והא מתבשיל נדר? אמר אביי, האי תנא כל מידי דמתאכל ביה ריפתא – תבשיל קרו ליה. והתניא ‘הנודר מן התבשיל – אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל, ואסור בהיטריות רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן’. איני? והא רבי ירמיה חלש, על לגביה ההוא אסיא לאסיוה, חזא קרא דמחת בביתיה, שבקיה ונפק, אמר, מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה, ואנא איעול לאסאה יתיה? לא קשיא, הא ברכיכי, הא באשוני. רבא בר עולא אמר, הא בקרא גופיה, והא בגוויה דקרא, דאמר רב יהודה, לוליבא דקרא – בסילקא, לוליבא דכיתנא – בכותחא, ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. רבא אמר, מאן חולין? רבנן. רבא לטעמיה, דאמר רבא,
עמוד ב
כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי? [כמאן כר’ יוסי]. מדאמר קצירי ומריעי, שמע מינה קצירי – קצירי ממש, מריעי – רבנן: ומותר בעבה: מתני’ דלא כבבלאי, דאמר ר’ זירא, בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא. א”ר חסדא, דמשאיל להון להלין נקדני דהוצל – הדין דייסא היכין מעלי למיכלה? דחיטי בלחמא דחיטי ודשערי בלחמא דשערי, או דלמא דחיטי בדשערי ודשערי בדחיטי? רבא אכליה בחסיסי. רבה בר רב הונא אשכחי’ לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה, אמ’ ליה, אמאי קאכיל מר בידיה? א”ל, הכי אמר רב, דייסא באצבעתא בסים, וכל דכן בתרתין, וכל דכן בתלת. אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה, מזמנים לך למיכל דייסא – עד פרסה, למיכל בישרא דתורא – עד תלתא פרסין. אמר ליה רב לחייא בריה, וכן א”ל רב הונא לרבה בריה, כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך, לבר מן קרא ודייסא, שהן דומין לפתילתא של אבר, ואפילו קמי שבור מלכא פלוט. רבי יוסי ורבי יהודה, חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא. א”ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה, עד מתי אתה מאכילני צואתך? אמר ליה דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא, עד מתי אתה מאכילני רוקך? רבי יהודה ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין, רבי יהודה אכל, ר’ שמעון לא אכל. א”ל רבי יהודה, מאי טעמא לא אכיל מר? אמר ליה ר’ שמעון, אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר! אמר ליה רבי יהודה, כ”ש שנסמוך עליהן למחר. רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר’ טרפון, אמר ליה רבי טרפון, היום פניך צהובין! אמר ליה, אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח – כל שכן שהיו פנינו צהובין! אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה, מורה ורוי! אמר לה, הימנותא בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת! אלא (קהלת ח א) ‘חכמת אדם תאיר פניו’. אמר לי’ ההוא צדוקי לרבי יהודה, פניך דומין אי כמלוי רבית אי כמגדלי חזירין! א”ל, ביהודאי תרוייהו אסירן, אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא, וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד. ר’ יהודה כד אזיל לבי מדרשא, שקיל גולפא על כתפיה, אמר, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה, אמר, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא, עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך ‘ברוך שעטני מעיל’. זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר’ יהודה לא אתא לבי תעניתא. אמרין ליה, לא אית ליה כסויא! שדר ליה גלימא, ולא קביל.