לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224500
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224472
מועד קטן דף כ
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
שכבר נתעסקו בו ברגל. כללו של דבר, כל שהוא משום אבל – רגל מפסיקו, וכל שהוא משום עסקי רבים – אין רגל מפסיקו. קברו שלשה ימים בסוף הרגל – מונה שבעה אחר הרגל; ארבעה ימים הראשונים רבים מתעסקין בו, שלשה ימים האחרונים אין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו ברגל, ורגל עולה לו’. מאי לאו אסיפא? לא, ארישא. איתיביה, ‘רגל עולה לו למנין שלשים; כיצד? קברו בתחילת הרגל – מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה לו’? תיובתא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, אפילו קברו ברגל. וכן אורי ליה ר’ אלעזר לרבי פדת בריה, אפילו קברו ברגל. ת”ר, קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל – אינו צריך לכפותה אחר הרגל, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, אפי’ יום אחד ואפי’ שעה אחת. א”ר אלעזר בר’ שמעון, הן הן דברי ב”ש, הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים – שלשה ימים, וב”ה אומרים – אפי’ יום אחד. אמר רב הונא, אמר ר’ חייא בר אבא, אמר ר’ יוחנן, ואמרי לה אמר (ליה) ר’ יוחנן לר’ חייא בר אבא ולרב הונא, אפי’ יום אחד, אפי’ שעה אחת. רבא אמר, הלכה כתנא דידן דאמר שלשה. רבינא איקלע לסורא דפרת, א”ל רב חביבא לרבינא, הלכתא מאי? אמר ליה, אפי’ יום אחד ואפילו שעה אחת. יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ור’ יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו, מנין לאבילות שבעה? דכתיב (עמוס ח י) ‘והפכתי חגיכם לאבל’; מה חג שבעה, אף אבילות שבעה. ואימא עצרת דחד יומא? ההוא מיבעי ליה לכדריש לקיש, דאמר ר”ל משום ר’ יהודה נשיאה, מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד? דכתיב ‘והפכתי חגיכם לאבל’, ואשכחן עצרת דאיקרי חד יומא חג. ת”ר, שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה – בתוך שלשים, רחוקה – לאחר שלשים, דברי ר”ע. וחכמים אומרים, אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים. אמר רבה בר בר חנה, א”ר יוחנן, כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין, הלכה כרבים, חוץ מזו, שאע”פ שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין, הלכה כרבי עקיבא, דאמר שמואל, הלכה כדברי המקיל באבל. רב חנינא אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה דאימיה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, הרי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד. איתיביה, ‘במה דברים אמורים? בחמשה מתי מצוה; אבל על אביו ועל אמו – שבעה ושלשים’? אמר ליה, יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה, דתניא, ‘מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו, נהוג שבעה ושלשים, וכשמת בנו של רבי אחייה בגולה ישב עליו שבעה ושלשים’. איני? והא רב בר אחוה דרבי חייא, דהוא בר אחתיה דר’ חייא, כי סליק להתם, אמר ליה, ‘אבא קיים?’
עמוד ב
אמר ליה, ‘אימא קיימת!’ אמר ליה, ‘אימא קיימת?’ א”ל ‘אבא קיים!’ אמר ליה לשמעיה, חלוץ לי מנעלי והולך אחרי כלי לבית המרחץ’; שמע מינה תלת, שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה מקצת היום ככולו? רבי חייא לחוד, רבי אחייה לחוד. אמר רבי יוסי בר אבין, שמע שמועה קרובה ברגל, ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה, עולה לו, ואינו נוהג אלא יום אחד. תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דר’ יוחנן, שמע שמועה קרובה בשבת, ולמוצאי שבת נעשית רחוקה, אינו נוהג אלא יום אחד. קורע או אינו קורע? רבי מני אמר, אינו קורע. רבי חנינא אמר, קורע. אמר ליה רבי מני לר’ חנינא, בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע, היינו דלא איכא אבילות שבעה; אלא לדידך דאמרת קורע, קריעה בלא שבעה מי איכא? ולא? והתניא איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא, קמיה דר’ זירא, ‘מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה – קורע, לאחר שבעה – אינו קורע’? עני ר’ זירא בתריה, במה דברים אמורים? בחמשה מתי מצוה; אבל על אביו ועל אמו – קורע והולך? כי תניא ההיא, לכבוד אביו ואמו. ת”ר, כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן, אבל מתאבל עליהן, ואלו הן, אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו, הוסיפו עליהן – אחיו ואחותו הבתולה מאמו, ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. וכשם שמתאבל עליהם, כך מתאבל על שניים שלהם. דברי ר”ע. רבי שמעון בן אלעזר אומר, אינו מתאבל אלא על בן בנו ועל אבי אביו. וחכ”א, כל שמתאבל עליו – מתאבל עמו. חכמים היינו תנא קמא? איכא בינייהו עמו בבית, כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה, וכן א”ל רב הונא לרבה בריה, באפה נהוג אבילותא, בלא אפה לא תינהוג אבילותא. מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה, סבר למיתב עליה שבעה ושלשים. על רב הונא לגביה, אשכחיה, אמר ליה, צודנייתא בעית למיכל? לא אמרו לכבוד אשתו, אלא חמיו וחמותו, דתניא, ‘מי שמת חמיו או חמותו – אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבילות, וכן היא שמת חמיה או חמותה – אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות’, ותניא אידך, ‘אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו’; קשיין אהדדי? אלא לאו שמע מינה, כאן בחמיו וחמותו כאן בשאר קרובים? שמע מינה. תניא נמי הכי, ‘לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד’ [חסר בסוף העמוד עקב מגבלות מקום]
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
