לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224508
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224480
מועד קטן דף כח
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
אלא חיה, אבל שאר נשים – מניחין. ר’ אלעזר אמר, אפילו שאר הנשים, דכתיב (במדבר כ א) ‘ותמת שם מרים ותקבר שם’; סמוך למיתה קבורה. ואמר ר’ אלעזר, אף מרים בנשיקה מתה; אתיא ‘שם’ ‘שם’ ממשה, ומפני מה לא נאמר בה ‘על פי ה”? מפני שגנאי הדבר לאומרו. א”ר אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. א”ר אלעזר, למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ת”ר, מת פתאום – זו היא מיתה חטופה. חלה יום אחד ומת – זו היא מיתה דחופה. ר’ חנניא בן גמליאל אומר, זו היא מיתת מגפה, שנאמר (יחזקאל כד טז) ‘בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה’, וכתיב (יחזקאל כד יח) ‘ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב’. שני ימים ומת – זו היא מיתה דחויה. ג’ – גערה. ארבעה – נזיפה. חמשה – זו היא מיתת כל אדם. א”ר חנין, מאי קרא (דברים לא יד) ‘הן קרבו ימיך למות’? ‘הן’ – חד, ‘קרבו’ – תרי, ‘ימיך’ – תרי, הא חמשה. ‘הן’ – חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. מת בחמשים שנה – זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים שנה – זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ששים – זו היא מיתה בידי שמים. אמר מר זוטרא – מאי קרא דכתיב (איוב ה כו) ‘תבא בכלח אלי קבר’? ‘בכלח’ בגימטריא שיתין הוו. שבעים – שיבה, שמונים – גבורות, דכתיב (תהילים צ י) ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה’. אמר רבה, מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת, והאי דלא חשיב להו – משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר, נפקי לי מכרת. א”ל אביי, נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? א”ל, נקוט לך מיהא פלגא בידך. רב הונא נח נפשיה פתאום, הוו קא דייגי רבנן. תנא להו זוגא דמהדייב, לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות – זו היא מיתת נשיקה. אמר רבא, חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא, תרוייהו רבנן צדיקי הוו; מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא – רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין; בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי; בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח. ואמר רבא, הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא – ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא – לא יהבו לי. רב שעורים אחוה דרבא הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דהוה קא מנמנם. א”ל, לימא ליה מר דלא לצערן! א”ל, מר לאו שושביניה הוא? א”ל, כיון דאימסר מזלא, לא אשגח בי. א”ל, ליתחזי לי מר! איתחזי ליה, א”ל, הוה ליה למר צערא? א”ל, כי ריבדא דכוסילתא. רבא הוה יתיב קמיה דר”נ, חזייה דקא מנמנם. א”ל, לימא ליה מר דלא לצערן! א”ל, מר לאו אדם חשוב הוא? א”ל, מאן חשיב, מאן ספין, מאן רקיע? א”ל, ליתחזי לי מר! אתחזי ליה, א”ל, ה”ל למר צערא? א”ל, כמישחל בניתא מחלבא, ואי אמר לי הקב”ה זיל בההוא עלמא כד הוית, לא בעינא, דנפיש בעיתותיה. רבי אלעזר הוה קאכיל תרומה. איתחזי ליה, א”ל, תרומה קא אכילנא, ולאו קודש איקרי? חלפא ליה שעתא. רב ששת איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה, בשוקא כבהמה? איתא לגבי ביתא! רב אשי איתחזי ליה בשוקא, א”ל, איתרח לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי, דאמריתו ‘אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו’. ביום תלתין אתא, אמר ליה, מאי כולי האי? קא דחקא רגליה דבר נתן, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא! רב חסדא לא הוה יכיל ליה, דלא הוה שתיק פומיה מגירסא. סליק יתיב בארזא דבי רב, פקע ארזא, ושתק, ויכיל ליה. ר’ חייא לא הוה מצי למיקרבא ליה, יומא חד אידמי ליה כעניא, אתא טריף אבבא, א”ל, אפיק לי ריפתא! אפיקו ליה. א”ל, ולאו קא מרחם מר אעניא? אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר! גלי ליה, אחוי ליה שוטא דנורא, אמצי ליה נפשיה:
עמוד ב
מתני’. נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות. ר’ ישמעאל אומר, הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים – מענות ומטפחות. בזה וזה לא מקוננות. נקבר המת – לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת. קינה? שאחת מדברת וכולן עונות אחריה. שנא’, (ירמיה ט יט) ‘ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה’, אבל לעתיד לבא הוא אומר (ישעיה כה ח) ‘בלע המות לנצח ומחה ה’ אלהים דמעה מעל כל פנים’ וגו’: גמ’. מאי אמרן? אמר רב ‘ויי לאזלא ויי לחבילא’. אמר רבא, נשי דשכנציב אמרן הכי ‘ויי לאזלא ויי לחבילא’. ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן ‘גוד גרמא מככא ונמטי מיא לאנטיכי’. ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן ‘עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא’. ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן ‘שייול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה’. ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן ‘רהיט ונפיל אמעברא ויזופתא יזיף’. ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן ‘אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו’. ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן ‘מותא כי מותא ומרעין חיבוליא’. תניא, היה ר”מ אומר, (קהלת ז ב) ‘טוב ללכת אל בית אבל’ וגו’, עד ‘והחי יתן אל לבו’, דברים של מיתה, דיספד – יספדוניה, דיקבר – יקברוניה, דיטען – יטענוניה, דידל – ידלוניה. ואיכא דאמרי, דלא ידל – ידלוניה, דכתיב (משלי כה ז) ‘כי טוב אמר לך עלה הנה’ וגו’. ת”ר, כשמתו בניו של רבי ישמעאל, נכנסו ד’ זקנים לנחמו, ר’ טרפון ור’ יוסי הגלילי ור’ אלעזר בן עזריה ור”ע. אמר להם ר’ טרפון, דעו שחכם גדול הוא ובקי באגדות; אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו! אמר ר”ע, ואני אחרון. פתח רבי ישמעאל ואמר, רבו עונותיו, תכפוהו אבליו [חסר בסוף הדף עקב מגבלות מקום]
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
