לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224507
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224479
מועד קטן דף כז
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
אם יכול למעט בעסקו – ימעט, ואם לאו – יגלגל עמהן. תנו רבנן, מאימתי כופין את המטות? משיצא מפתח ביתו, דברי ר’ אליעזר. רבי יהושע אומר, משיסתם הגולל. מעשה שמת רבן גמליאל הזקן; כיון שיצא מפתח ביתו, אמר להם רבי אליעזר, כפו מטותיכם. וכיון שנסתם הגולל, [אמר להם רבי יהושע, כפו מטותיכם]. אמרו לו, כבר כפינו על פי זקן. ת”ר, מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת? מן המנחה ולמעלה. אמר רבה בר הונא, אף על פי כן אינו יושב עליה עד שתחשך. ולמוצאי שבת, אע”פ שאין לו לישב אלא יום אחד, חוזר וכופה. תנו רבנן, הכופה מטתו – לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה, ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות – כופה את כולן, ואפילו חמשה אחין ומת אחד – כולן כופין, ואם היתה מטה המיוחדת לכלים – אין צריך לכפותה. דרגש אין צריך לכפותו, אלא זוקפו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, דרגש – מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו. מאי דרגש? אמר עולא, ערסא דגדא. אמר ליה רבה, אלא מעתה גבי מלך דתנן ‘כל העם מסובים על הארץ והוא מיסב על הדרגש’; מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה, והשתא מותבינן ליה? מתקיף לה רב אשי, מאי קושיא? מידי דהוה אאכילה ושתיה, דעד האידנא לא אוכליניה ולא אשקיניה, השתא אוכליניה ואשקיניה! אלא אי קשיא, הא קשיא, (דתנן) ‘דרגש אינו צריך לכפותו, אלא זוקפו’; ואי ערסא דגדא, אמאי אינו צריך לכפותו? הא (תנן) ‘הכופה מטתו – לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו כופה’? ומאי קשיא? מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים, דתניא ‘אם היתה מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה’! אלא אי קשיא, הא קשיא, ‘רבן שמעון בן גמליאל אומר, דרגש מתיר קרביטיו והוא נופל מאיליו’; ואי סלקא דעתך ערסא דגדא, מאי קרביטין אית ליה? כי אתא רבין, אמר ליה ההוא מרבנן, ורב תחליפא בר מערבא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי, מאי דרגש? ערסא דצלא. איתמר נמי, אמר ר’ ירמיה, דרגש – סירוגו מתוכו; מטה – סירוגה על גבה. אמר רבי יעקב בר אחא, אמר רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. (איתמר נמי) אמר רבי יעקב בר אחא, אמר רבי אסי, מטה שנקליטיה יוצאין – זוקפה ודיו. [חסר בסוף העמוד עקב מגבלות מקום]
עמוד ב
בכליכה, והיו עניים מתביישין; התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה, מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין; התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודן של חולי מעים חיים. בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות; התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים, והיו זבין חיים מתביישין; התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים. בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין; עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא, והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא: אין מניחין את המטה ברחוב: אמר רב פפא, אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים; והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו – לא. איני? והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא? אמר רב פפי, יום שמועה הוה, וכבפניו דמי. אמר עולא, הספד – על לב, דכתיב (ישעיה לב יב) ‘על שדים סופדים’, טיפוח – ביד, קילוס – ברגל. תנו רבנן, המקלס לא יקלס בסנדל אלא במנעל, מפני הסכנה. אמר רבי יוחנן, אבל, כיון שניענע ראשו – שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו. ואמר רבי יוחנן, הכל חייבין לעמוד מפני נשיא, חוץ מאבל וחולה. ואמר ר’ יוחנן, לכל אומרים להם שבו, חוץ מאבל וחולה. אמר רב יהודה, אמר רב, אבל, יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד) ‘ולחם אנשים לא תאכל’. רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי. ואמר רב יהודה, אמר רב, מת בעיר – כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. רב המנונא איקלע לדרומתא, שמע קול שיפורא דשכבא, חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא; אמר להו, ליהוו הנך אינשי בשמתא! לא שכבא איכא במתא? אמרו ליה, חבורתא איכא במתא. אמר להו, אי הכי, שריא לכו. ואמר רב יהודה, אמר רב, כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא, הוו לה שבעה בני, מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתירתא עליה. שלח לה רב הונא, לא תעבדי הכי, לא אשגחה ביה. שלח לה, אי צייתת – מוטב, ואי לא – צבית זוודתא לאידך. מית ומיתו כולהו. לסוף אמר לה, תימוש זוודתא לנפשיך, ומיתא. (ירמיה כב י) ‘אל תבכו למת ואל תנודו לו’; ‘אל תבכו למת’ – יותר מדאי, ‘ואל תנודו לו’ – יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא, אי אתם רחמנים בו יותר ממני. (ירמיה כב י) ‘בכו בכו להולך’, אמר רב יהודה, להולך בלא בנים. רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא, אלא למאן דאזיל בלא בני, דכתיב ‘בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו’. רב הונא אמר, זה שעבר עבירה ושנה בה. רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו; הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא נעשית לו כהיתר. אמר רבי לוי, אבל, שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי (יריכותיו), משלשה עד שבעה – כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית, מכאן ואילך – כאילו עוברת כנגדו בשוק: ולא של נשים לעולם מפני הכבוד: אמרי נהרדעי, לא שנו
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
