לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224492
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224464
מועד קטן דף יב
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
אמר שמואל, מקבלי קיבולת, בתוך התחום – אסור, חוץ לתחום – מותר. אמר רב פפא, ואפי’ חוץ לתחום, לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם – אסור. אמר רב משרשיא, וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי, לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחוש”מ, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם – אסור. מר זוטרא בריה דרב נחמן, בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום; איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא, ולא עלו לגביה. ואיכא דאמרי, הוא נמי לא על בגוויה. והאמר שמואל, מקבלי קיבולת בתוך התחום – אסור, חוץ לתחום – מותר? אדם חשוב שאני. ואיכא דאמרי, סיועי סייע בתיבנא בהדייהו. רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא, למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא; אמר, כיון דאגר לא קא שקלי, שרשויי הוא דקא משרשו ליה, ולית לן בה. תנו רבנן, מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובמועד אסור; כללו של דבר, כל שהוא עושה – אומר לנכרי ועושה, וכל שאינו עושה – אינו אומר לנכרי ועושה. תניא אידך, מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. ת”ר, אין מרביעין בהמה בחולו של מועד; כיוצא בו, אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין. תניא אידך, אין מרביעין בהמה בחולו של מועד. ר’ יהודה אומר, חמורה שתבעה – מרביעין עליה זכר, בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות – מכניסין אותן לבקרות. ת”ר, אין מדיירין לא בשבתות ולא בימים טובים ולא בחולו של מועד, ואם באו מאליהן – מותר. ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע – מסייעין אותן ומוסרין להם שומר לנער את צאנם. ר’ אומר, בשבת – בטובה, ביו”ט – במזונות, במועד – בשכר. אמר רב יוסף, הלכתא כרבי: מתני’. וכן מי שהיה יינו בתוך הבור ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו, זולף וגומר וגף כדרכו, דברי ר’ יוסי. ר’ יהודה אומר, עושה לו לימודים בשביל שלא יחמיץ: גמ’. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא, בההיא קאמר ר’ יוסי, משום דמישחא נפיש פסידיה, אבל חמרא דלא נפיש פסידיה – אימא מודי ליה לרבי יהודה; ואי אשמעינן בתרייתא, בההיא קאמר רבי יהודה, אבל בהך, אימא מודה לר’ יוסי, צריכא. אמר רב יצחק בר אבא, מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד? דלא כר’ יוסי. אמר רב יוסף, הלכה כר’ יוסי. בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק, מהו למישע חביתא דשיכרא בחולא דמועדא. אמר להו, סיני אמר הלכה כר’ יוסי. אימור דאמר רבי יוסי בחמרא; בשיכרא מי אמר? חמרא טעמא מאי? משום דנפיש פסידיה; שיכרא נמי אית בה פסידא, דאמר אביי, אמרה לי אם, בר שית סאוי ושייע מבר תמני ולא שייע. אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב, הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? אמר רב דניאל בר קטינא, (אמר רב,) לומר שהן עקורות, ואין למידות זו מזו, דאמר שמואל, זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר, זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. מר חייש לפסידא, ומר חייש לטירחא. אמר אביי, נקטינן, הלכות מועד כהלכות שבת;
עמוד ב
יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. רב הונא חצדו ליה חצדא במועדא. איתיביה רבה בר רב הונא לרב הונא, ‘טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, דבר שאבוד במועד – מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד – אסור; במה דברים אמורים? בתלושין מן הקרקע, אבל מחובר לקרקע, אפי’ כולו אבוד אסור, ואם אין לו מה יאכל – קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות’? אמר ליה, יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה, דתניא, ‘כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום ר’ יוסי, דבר התלוש מן הקרקע – אפילו מקצתו אבוד מותר, והמחובר לקרקע – אפי’ כולו אבוד אסור’. ואי ר’ יוסי, ידוש נמי בפרות? הא אמר רב יצחק בר אבא, מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד, דלא כר’ יוסי? אמר לך, ה”נ כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי, האידנא נמי לאו שינוי הוא. ת”ר, טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. ואם טחן והותיר, הרי זה מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. ואם קצץ והותיר, הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. ואם הטיל והותיר, הרי זה מותר, ובלבד שלא יערים. ורמינהו, ‘מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ואע”פ שיש לו ישן – מערים ושותה מן החדש’? תנאי היא, דתניא, ‘אין מערימין בכך, ר’ יוסי בר יהודה אומר מערימין’. רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא. שמע שמואל, איקפד. לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה? לא, חצדא דחיטי הוה, דלא הוה פסיד. ורב, מאי טעמא עביד הכי? אין לו מה יאכל הוה. ושמואל? לא סיימוה קמיה. אי נמי, אדם חשוב שאני. ר’ יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא, ואשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע ר’ אמי, איקפד. אמר רב יוסף, מאי טעמא איקפד? אי משום חומרתא דמדושא, הא תניא ‘השירין הנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר’? אי משום דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה, הא אמר שמואל בר יצחק, אמר רב, כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים? אדם חשוב שאני. אמר רב חננאל, אמר רב, קוצץ אדם דקל במועד, אע”פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו. לייט עלה אביי. רב אשי הוה ליה אבא בשלנייא; אזל למיקצייה בחולא דמועדא. אמר ליה רב שילא משלנייא לרב אשי, מאי דעתיך? דקאמר רב חננאל אמר רב, קוצץ אדם דקל במועד אע”פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו? הא לייט עלה אביי! אמר ליה, לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי. [חסר בסוף הדף עקב מגבלות המקום]
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
