לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222327
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222358
מגילה דף כו
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
– יקחו ספרים, ספרים – לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה – לא יקחו ספרים, ספרים – לא יקחו מטפחות, מטפחות – לא יקחו תיבה, תיבה – לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת – לא יקחו את הרחוב. וכן במותריהן: גמ’. בני העיר שמכרו רחובה של עיר. אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן, זו דברי ר’ מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכ”א, הרחוב אין בו משום קדושה. ור’ מנחם בר יוסי מאי טעמיה? הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן? ההוא אקראי בעלמא: בית הכנסת לוקחין תיבה: אמר רבי שמואל בר נחמני, א”ר יונתן, לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא אתו ליה, לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים. אמר רב אשי, האי בי כנישתא דמתא מחסיא, אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו, אי בעינא מזבנינא לה. מיתיבי, ‘א”ר יהודה, מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים, שמכרוה לרבי אליעזר ועשה בה כל צרכיו’; והא התם דכרכים הוה? ההיא בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה. מיתיבי, (ויקרא יד לד) ”בבית ארץ אחוזתכם’ – אחוזתכם מיטמא בנגעים, ואין ירושלים מיטמא בנגעים, אמר רבי יהודה, אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד’; הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מיטמאין, אמאי? הא דכרכין הוו! אימא ‘א”ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד’. במאי קמיפלגי? ת”ק סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ורבי יהודה סבר נתחלקה ירושלים לשבטים. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא, ‘מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית הלשכות והעזרות; ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר (דברים לג יב) ‘חופף עליו כל היום’; לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה’. והאי תנא סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, דתניא, ‘אין משכירים בתים בירושלים מפני שאינן שלהן, ר”א (בר צדוק) אומר, אף לא מטות, לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע’. אמר אביי, ש”מ אורח ארעא למישבק אינש גולפא ומשכא באושפיזיה. אמר רבא, לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפילו
עמוד ב
למישתא ביה שיכרא שפיר דמי. רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה, מהו למיזרעה? אמר ליה, זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה. רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא כנישתא עתיקא, הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה ועיולי להתם. יתיב וקא מיבעיא ליה, הא דרב חסדא, דאמר רב חסדא, לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, התם משום פשיעותא; כי האי גוונא מאי? אתא לקמיה דרב פפא, ואסר ליה, לקמיה דרב הונא, ואסר ליה. אמר רבא, האי בי כנישתא, חלופה וזבונה שרי, אוגורה ומשכונה אסור, מאי טעמא? בקדושתה קאי. ליבני נמי, חלופינהו וזבונינהו שרי, אוזופינהו – אסור. הני מילי בעתיקתא, אבל בחדתא לית לן בה. ואפילו למאן דאמר הזמנה מילתא היא, ה”מ כגון האורג בגד למת, אבל הכא כטווי לאריג דמי, וליכא למאן דאמר. מתנה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר, בהאי תפקע קדושתה? ומאן דשרי, אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה, לא הוה יהיב ליה, הדר הוה ליה מתנה כזביני. ת”ר, תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה, סוכה לולב שופר ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה, דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות ותיק של ס”ת ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. אמר רבא, מריש הוה אמינא, האי כורסיא – תשמיש דתשמיש הוא ושרי; כיון דחזינא דמותבי עלויה ס”ת, אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור. ואמר רבא, מריש הוה אמינא, האי פריסא – תשמיש דתשמיש הוא; כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי סיפרא עלויה, אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור. ואמר רבא, האי תיבותא דאירפט, מיעבדה תיבה זוטרתי – שרי, כורסייא – אסיר. ואמר רבא, האי פריסא דבלה, למיעבדיה פריסא לספרי – שרי, לחומשין – אסיר. ואמר רבא, הני זבילי דחומשי וקמטרי דספרי – תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין. פשיטא! מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידן, לנטורי בעלמא עבידי, קמ”ל. ההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי, דהוה פתיח לההוא אידרונא דהוה מחית ביה מת, והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם. אתו אמרו ליה לרבא, אמר להו, דלו תיבותא, אותבוה, דהוה ליה כלי עץ העשוי לנחת, וכלי עץ העשוי לנחת – אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה. אמרו ליה רבנן לרבא, והא זמנין דמטלטלי ליה כי מנח ספר תורה עלויה, והוה ליה מיטלטלא מלא וריקם? אי הכי לא אפשר. אמר מר זוטרא, מטפחות ספרים שבלו, עושין אותן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. ואמר רבא, ספר תורה שבלה, גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות. אמר רב אחא בר יעקב, ובכלי חרס, שנאמר (ירמיה לב יד) ‘ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים’. (ואמר) רב פפי משמיה דר’, מבי כנישתא לבי רבנן – שרי, מבי רבנן לבי כנישתא – אסיר. ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא. אמר רב אחא
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
