לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222323
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222354
מגילה דף כב
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים! ליקרי תרי מהא ותלתא מהך? פשו להו תרי! אמר לו, זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי, דתנן, ‘ביום הראשון ‘בראשית’ ו’יהי רקיע”, ותני עלה, ‘בראשית’ בשנים, ‘יהי רקיע’ באחד, והוינן בה, בשלמא ‘יהי רקיע’ באחד; דתלתא פסוקי הוו, אלא ‘בראשית’ בשנים? חמשה פסוקי הוו, ותניא, ‘הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים’? ואיתמר עלה, רב אמר דולג, ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר פסקינן ליה? והא אמר רבי חנניא, קרא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין? התם טעמא מאי משום דלא אפשר; הכא נמי לא אפשר. ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. מיתיבי, ‘פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים – ביחיד קרא ראשון שלשה, השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת, ויש אומרים שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים’; ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג ולמאן דאמר פוסק נפסוק? שאני התם דאפשר בהכי. אמר רבי תנחום, אמר ריב”ל, הלכה כיש אומרים. ואמר רבי תנחום, אמר ריב”ל, כשם שאין מתחילין בפרשה פחות מג’ פסוקים, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פשיטא! השתא ומה אתחלתא דקא מקיל תנא קמא, מחמירי יש אומרים, שיור דמחמיר ת”ק, לא כ”ש דמחמירי יש אומרים? מהו דתימא נכנסין שכיחי, יוצאין לא שכיחי דמנחי ספר תורה ונפקי, קמ”ל. ות”ק, מ”ש שיורי דלא, משום יוצאין; אתחולי נמי, גזירה משום הנכנסין? אמרי, מאן דעייל שיולי שייל. שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף, הלכתא מאי? שלח ליה הלכתא דולג, ואמצעי דולגן: זה הכלל כל שיש בו מוסף וכו’: איבעיא להו, תענית צבור בכמה? ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה? ת”ש, ‘בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה’; הא בתענית צבור ג’! אימא רישא ‘בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין ג”, הא תענית צבור ארבעה? אלא מהא ליכא למישמע מינה. ת”ש, דרב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בסיפרא, פתח בריך, חתים ולא בריך, נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אפיה. מכדי רב בישראל קרא, מאי טעמא חתם ולא בריך? לאו משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה? לא, רב בכהני קרא, דהא רב הונא קרי בכהני. בשלמא רב הונא קרי בכהני, דהא אפילו רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא ישראל מיכף כייפו ליה לרב הונא; אלא רב, הא איכא שמואל דכהנא הוה ודבר עליה? שמואל נמי מיכף הוה כייף ליה לרב, ורב הוא דעבד ליה כבוד, וכי עביד ליה בפניו, שלא בפניו לא עביד ליה. הכי נמי מסתברא דרב בכהני קרא, דאי סלקא דעתך בישראל קרא, לפניה מאי טעמא בריך? לאחר תקנה. אי הכי, לאחריה נמי לבריך? שאני היכא דיתיב רב, דמיעל עיילי
עמוד ב
מיפק לא נפקי. ת”ש, ‘זה הכלל, כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב, קורין ג’, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד, קורין ד”! שמע מינה. אמר רב אשי, והא אנן לא תנן הכי – ‘זה הכלל, כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה’, לאתויי מאי? לאו לאתויי תענית ציבור ותשעה באב? ולרב אשי, מתניתין מני? לא תנא קמא ולא רבי יוסי, דתניא, ‘חל להיות בשני ובחמישי – קורין ג’ ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי – קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר, לעולם קורין ג’ ומפטיר אחד’! ואלא קשיא ‘זה הכלל’? לא לאתויי ראש חודש ומועד? הא בהדיא קתני לה, ‘בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה’! סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא יו”ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו. אלא נקוט האי כללא בידך, כל דטפי ליה מילתא מחבריה – טפי ליה גברא יתירא. הלכך, בר”ח ומועד דאיכא קרבן מוסף – קורין ארבעה, ביו”ט דאסור בעשיית מלאכה – חמשה, ביוה”כ דענוש כרת – ששה, שבת דאיכא איסור סקילה – שבעה. גופא, רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא, פתח בריך, חתם ולא בריך, נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה. מ”ט רב לא נפיל על אפיה? רצפה של אבנים היתה, ותניא, (ויקרא כו א) ”ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה’; עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש’, כדעולא, דאמר עולא, לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! קמיה דרב הואי. וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה? לא בעי למיטרח ציבורא. ואיבעית אימא, רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא, לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים? לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא, אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב (יהושע ז י) ‘ויאמר ה’ אל יהושע קום לך’ [וגו’]. תנו רבנן, קידה – על אפים, שנאמר (מלכים א א לא) ‘ותקד בת שבע אפים ארץ’. כריעה – על ברכים, וכן הוא אומר (מלכים א ח נד) ‘מכרוע על ברכיו’. השתחואה – זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר (בראשית לז י) ‘הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה’. לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. והא קא גרמא ליה? והאמר רבי אלעזר, לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע, ומנו? לוי! הא והא גרמא ליה. אמר רב חייא בר אבין, חזינא להו לאביי
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
