לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222309
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222340
מגילה דף ח
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
מתני’. אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש: גמ’. הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש, זה וזה שוין: דריסת הרגל: הא לא קפדי אינשי? אמר רבא, הא מני רבי אליעזר, דאמר ויתור אסור במודר הנאה: מתני’. אין בין נדרים לנדבות, אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן: גמ’. הא לענין בל תאחר, זה וזה שוין. תנן התם, אי זהו נדר? האומר ‘הרי עלי עולה’; איזו היא נדבה? האומר ‘הרי זו עולה’, ומה בין נדרים לנדבות? נדרים – מתו או נגנבו או אבדו חייב באחריותן, נדבות – מתו או נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן. מנהני מילי? דתנו רבנן, (ויקרא א ד) ‘ונרצה לו לכפר עליו’, ר’ שמעון אומר, את שעליו – חייב באחריותו, ואת שאינו עליו – אינו חייב באחריותו. מאי משמע? א”ר יצחק בר אבדימי, כיון דאמר ‘עלי’, כמאן דטעין אכתפיה דמי: מתני’. אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש, אלא קרבן: גמ’. הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה, זה וזה שוין! מנהני מילי? דתנן רבנן, רבי סימאי אומר, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, שלש וקראו טמא, הא כיצד? שתים לטומאה, ושלש לקרבן. ואימר שתים לטומאה ולא לקרבן; שלש לקרבן ולא לטומאה? אמרת, עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואימר שתים לקרבן ולא לטומאה, שלש אף לטומאה? לא ס”ד, דתניא (ויקרא טז יח) ”וכפר עליו הכהן לפני ה’ מזובו’, מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן, הא כיצד? ראה שלש – מביא, שתים – אינו מביא; או אינו אלא ראה ב’ – מביא ראה שלש – אינו מביא? אמרת, עד שלא ראה שלש ראה שתים!’. ואיצטריך דרבי סימאי, ואיצטריך ‘מזובו’; דאי מדרבי סימאי, הוה אמינא כי קושיין, קמשמע לן ‘מזובו’, ואי ‘מזובו’, לא ידענא כמה ראיות, קמשמע לן דרבי סימאי. והשתא דאמרת ‘מזובו’ לדרשא, (ויקרא טו יג) ‘וכי יטהר הזב מזובו’ מאי דרשת ביה? ההוא מיבעי ליה לכדתניא, ”וכי יטהר הזב’ לכשיפסוק, ‘מזובו’ – [מזובו] ולא מזובו ונגעו, ‘מזובו וספר’ לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה; והלא דין הוא, אם מטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה?
עמוד ב
שומרת יום כנגד יום תוכיח, שמטמאה משכב ומושב, ואינה טעונה ספירת שבעה, ואף אתה אל תתמה על זה, שאע”פ שמטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה? תלמוד לומר ‘מזובו וספר’ – מקצת זובו וספר, לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה’. אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא האי ‘מזובו’ דמרבי ביה זב בעל שתי ראיות, ומאי שנא האי ‘מזובו’ דממעט ביה זב בעל שתי ראיות? אמר ליה, אי סלקא דעתך האי למעוטי הוא דאתא, לישתוק קרא מיניה! וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח, וכי תימא האי מיבעי ליה ‘מזובו’ ולא מנגעו, א”כ ליכתוב קרא ‘וכי יטהר הזב’ ולישתוק; ‘מזובו’ למה לי? לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה: מתני’. אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרים: גמ’. הא לענין שילוח [וטומאה], זה וזה שוין. מנהני מילי? דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא, (ויקרא יג ו) ‘וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר’, טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא. א”ל רבא, אלא מעתה גבי זב דכתיב (ויקרא טו יג) ‘וכבס בגדיו וטהר’, התם מאי וטהר מעיקרא איכא? אלא טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט, אע”ג דהדר חזי, לא מטמא למפרע, ה”נ טהור [השתא מלטמא בביאה למפרע]. אלא אמר רבא מהכא, (ויקרא יג מה) ‘והצרוע אשר בו הנגע’, מי שצרעתו תלויה בגופו, יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים. אמר ליה אביי, אלא מעתה (ויקרא יג מו) ‘כל ימי אשר הנגע בו יטמא’, מי שצרעתו תלויה בגופו הוא דטעון שילוח, ושאין צרעתו תלויה בגופו אין טעון שילוח? וכי תימא הכי נמי, והא קתני ‘אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה’, הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין! א”ל, ‘ימי’ ‘כל ימי’ לרבות מצורע מוסגר לשילוח. אי הכי תגלחת וצפרים מ”ט לא, דקתני ‘אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים’? אמר אביי, אמר קרא (ויקרא יד ג) ‘ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת’, מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות, אלא בימים: מתני’. אין בין ספרים לתפלין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רשב”ג אומר, אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית: גמ’. הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים, זה וזה שוין: וספרים נכתבין בכל לשון וכו’: ורמינהו, ‘מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו’? אמר רבא, לא קשיא,
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
