לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=232926
שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=233037
כתובות דף נב
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה ‘ואותבינך לי לאנתו’. רבא אמר, כל שאיסור שבייה גורם לה – חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה – אינו חייב לפדותה. לימא כתנאי, ‘המדיר את אשתו ונשבית – רבי אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה, רבי יהושע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה; אמר רבי נתן, שאלתי את סומכוס, כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה – כשהדירה ולבסוף נשבית, או בנשבית ולבסוף הדירה? ואמר לי, לא שמעתי, ונראין דברים שהדירה ולבסוף נשבית, דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה, אתי לאיערומי’. מאי לאו במדיר אשת כהן קמיפלגי, ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כרבי יהושע? לא, הכא במאי עסקינן? כגון שנדרה איהי וקיים לה הוא; ר’ אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה, ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה. אי היא נתנה אצבע בין שיניה – כתובה מאי עבידתה? ותו, ‘אמר ר’ נתן שאלתי את סומכוס כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית או בשנשבית ולבסוף הדירה ואמר לא שמעתי’, ואי דנדרה איהי, מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה? אלא לעולם דאדרה איהו, ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה. אביי מתרץ לטעמיה – אלמנה לכהן גדול כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה; ממזרת ונתינה לישראל כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה; מדיר אשת כהן נמי כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה, דהיינו אלמנה [לכ”ג]; כי פליגי במדיר אשת ישראל, רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע אזיל בתר בסוף. רבא מתרץ לטעמיה – אלמנה לכ”ג ממזרת ונתינה לישראל כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה; כי פליגי במדיר בין אשת כהן ובין אשת ישראל, רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע אזיל בתר בסוף: נשבית חייב לפדותה וכו’: ת”ר, נשבית בחיי בעלה ואח”כ מת בעלה – הכיר בה בעלה יורשין חייבין לפדותה, לא הכיר בה בעלה – אין יורשין חייבין לפדותה. לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא, א”ל רב, הכי אמר חביבי, לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא, ‘נשבית לאחר מיתת בעלה – אין היתומין חייבין לפדותה, ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה – אין היתומין חייבין לפדותה, שאין אני קורא בה ‘ואותבינך לאינתו”. תנו רבנן, נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה – פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך – רצה פודה רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר
עמוד ב
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם. הא בכדי דמיהן פודין, אע”ג דפרקונה יותר על כתובתה, ורמינהי ‘נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה – פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה, ר”ש בן גמליאל אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה אם לאו אינו פודה’? רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה: לקתה חייב לרפאותה: תנו רבנן, אלמנה ניזונת מנכסי יתומין וצריכה רפואה הרי היא כמזונות, רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה – נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה – הרי היא כמזונות. אמר רבי יוחנן, עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה. קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא, אתו לקמיה דר’ יוחנן, אמר להו, איזילו קוצו ליה מידי לרופא. אמר רבי יוחנן, עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר (ישעיה נח ז) ‘ומבשרך לא תתעלם’, ולבסוף סבר אדם חשוב שאני: מתני’. לא כתב לה ‘בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון’ – חייב, שהוא תנאי ב”ד. ‘בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין’ – חייב שהוא תנאי בית דין. ‘את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי’ – חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין ‘עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך’. לפיכך אם רצו יורשין, נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה: גמ’. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב (ירמיה כט ו) ‘קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים’. בשלמא בנים – בידיה קיימי, אלא בנתיה – מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה. ועד כמה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו, עד לעישור נכסי. ואימא דאב לירות, דבעל לא לירות? אם כן אב נמי מימנע ולא כתב. ואימא היכא דכתב אב לכתוב בעל, היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל? לא פלוג רבנן. בת בין הבנים נמי תירות? כנחלה שויוה רבנן. בת בין הבנות תירות? לא פלוג רבנן. ותיגבי ממטלטלי? ככתובה שויוה רבנן. תטרוף ממשעבדי? ירתון תנן. ואימא אף על גב דליכא מותר דינר? במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן. רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה. אזיל למיכתב לה כתובתה. שמע יהודה בר מרימר, נפק אתא, איתחזי ליה. כי מטו לפיתחא, הוה קא מפטר מיניה. אמר ליה, ניעול מר בהדאי!
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
