לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=228820
שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=228699
יבמות דף קז
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
פרק שלוש עשרה בית שמאי
מתני’. בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות. ב”ש אומרים בבעל ולא ביבם, וב”ה אומרים בבעל וביבם. ב”ש אומרים בפניו, ובית הלל אומרים בפניו ושלא בפניו. ב”ש אומרים בב”ד, וב”ה אומרים בב”ד ושלא בב”ד. אמרו להם ב”ה לבית שמאי, ממאנת והיא קטנה אפילו ד’ וה’ פעמים. אמרו להם ב”ש, אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל, ותמאן ותנשא: גמ’. אמר רב יהודה, אמר שמואל, מאי טעמא דבית שמאי? לפי שאין תנאי בנשואין, ואי נשואה תמאן – אתי למימר יש תנאי בנשואין. נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר? לפי שאין תנאי בחופה. מסר האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר? לא פלוג רבנן. ובית הלל? מידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן נינהו. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, טעמא דבית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר? לא ניחא ליה דתיהוי חופה דאיסורא. מסר האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר? לא פלוג רבנן. ובית הלל? כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות. רב פפא אמר, טעמא דב”ש משום פירי, טעמא דב”ה משום פירי. טעמא דב”ש משום פירי, דאי אמרת נשואה תמאן, שמיט ואכיל להו מינה, דסוף סוף למיפק קיימא. ובית הלל? אדרבה, כיון דאמרת תמאן, אשבוחי משבח להו, סבר דאי לא עייצי לה קרוביה ומפקי לה מיניה. רבא אמר, היינו טעמא דב”ש שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וב”ה? תרוייהו ניחא להו כדי דליפוק עלייהו קלא דאישות: ב”ש אומרים בבעל וכו’: אמר רבי אושעיא, ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. אמר רב חסדא, מאי טעמא דרבי אושעיא? מאמר דמדעתה מציא עקרא, זיקה דבעל כרחה לא מציא עקרא. והרי ביאה דבעל כרחה
עמוד ב
ומציא עקרא? אלא ביאה ומאמר דהוא קעביד מציא עקרא, זיקה דרחמנא רמא עלה לא מציא עקרא. עולא אמר, ממאנת אף לזיקתו; מאי טעמא? נישואי קמאי קא עקרא. איתיביה רבא לעולא, ‘כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת’, ואמאי? תמאן השתא ותעקרינהו לנישואי קמאי ותתייבם צרתה? צרת ערוה שאני, דתני רמי בר יחזקאל, ‘מיאנה בבעל – מותרת לאביו, ביבם – אסורה לאביו’, אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו, הכא נמי בשעת נפילה נראית כצרת בתו. אמר רב, מיאנה בזה אסורה לזה, מידי דהוה אבעלת הגט; בעלת הגט לאו כיון דאיתסרא לה לחד איתסרא להו לכולהו, הכא נמי לא שנא. ושמואל אמר, מיאנה בזה מותרת לזה, ולא דמיא לבעלת הגט; בעלת הגט הוא דקא עביד בה, הכא היא קעבדא ביה, דאמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך – בך הוא דלא רעינא, הא בחברך רעינא. רב אסי אמר, מיאנה בזה מותרת אפילו לו. לימא כרבי אושעיא סבירא ליה, דאמר אינה ממאנת לזיקתו? בחד יבם הכי נמי דמציא עקרא, הכא בשני יבמין עסקינן, דאין מיאון לחצי זיקה. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, מיאנה בזה מותרת לאחין, ולא הודו לו. מאן לא הודו לו? אמר אביי, רב. רבא אמר, רבי אושעיא, ואמרי לה רב אסי: בית שמאי אומרים בפניו וכו’: תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי, והלא פישון הגמל מיאנה אשתו שלא בפניו? אמרו להן ב”ש לבית הלל, פישון הגמל במדה כפושה מדד, לפיכך מדדו לו במדה כפושה. מדקא אכיל פירי, פשיטא נשואה היא, והאמרי ב”ש נשואה לא ממאנה? תרי קיטרי עבדו ביה: בית שמאי אומרים בפני בית דין וכו’: תנן התם, ‘החליצה והמיאונין בשלשה’. מאן תנא? אמר רבה, בית שמאי היא. אביי אמר, אפי’ תימא בית הלל, עד כאן לא קאמרי בית הלל אלא דלא בעינן מומחין, אבל שלשה בעינן, כדתניא, ‘בית שמאי אומרים בפני בית דין, וב”ה אומרים בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ואלו ואלו מודים שצריך שלשה, רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון מכשירין בשנים’. אמר רב יוסף בר מניומי, אמר רב נחמן, הלכה כאותו הזוג: בית שמאי אומרים תמאן וכו’: והא מיאנה חדא זימנא? אמר שמואל, עד שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאונים הראשונים. עולא אמר, תרתי קתני, או שתמאן ותגדיל ותיארס, או שתמאן ותנשא לאלתר. בשלמא עולא, היינו דקתני ‘עד שתגדיל ותנשא’, אלא לשמואל ‘עד שתגדיל ותאמר’ מיבעי ליה קשיא: מתני’. אי זו היא קטנה שצריכה למאן? כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה. השיאוה שלא לדעתה, אינה צריכה למאן. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה – אינה צריכה למאן. ר’ אלעזר אומר, אין מעשה קטנה כלום, אלא כמפותה, בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה. רבי אליעזר בן יעקב אומר, כל עכבה שהיא מן האיש, כאילו היא אשת,ו כל עכבה שאינה מן האיש, כאילו אינה אשתו: גמ’. אמר רב יהודה ואמרי לה במתניתא תנא, בראשונה היו כותבין גט מיאון ‘לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה’. כיון דחזו דנפיש דיבורא, אמרי
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
