לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=228782
שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=228661
יבמות דף סט
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין. אשכחן כהנת; לויה וישראלית מנא לן? כדאמר ר’ אבא אמר רב, ‘בת’ ‘ובת’, ה”נ ‘בת’ ‘ובת’. כמאן? כרבי עקיבא דדריש ווי? אפילו תימא רבנן, כולה ‘ובת’ קרא יתירא הוא. ואימא מי שיש לו אלמנות וגירושין בה – כי לית ליה זרע קאכלה כי אית ליה זרע לא אכלה, מי שאין לו אלמנות וגירושין בה – אע”ג דאית ליה זרע נמי תיכול? אם כן רבויי לויה וישראלית למה לי? ולרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ומאי ‘כי תהיה לאיש זר’ – כי תיבעל, ‘אלמנה וגרושה’ למה לי? אלמנה – להחמיר עליה, וגרושה – להקל עליה; וצריכא, דאי אשמעינן אלמנה – אלמנה הוא דכי לית לה זרע אכלה משום דחזיא לכהונה, אבל גרושה דלא חזיא לכהונה, אימא אע”ג דלית לה זרע לא אכלה; ואי אשמעינן גרושה – גרושה הוא דכי אית לה זרע לא אכלה משום דלא חזיא לכהונה, אבל אלמנה דחזיא לכהונה, אימא אע”ג דאית לה זרע נמי תיכול, צריכא. ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו? ‘לאיש זר’ אמר רחמנא, מי שזר אצלה מעיקרא, לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא. אי הכי חלל דלאו זר הוא מעיקרא, לא לפסול? אמר קרא (ויקרא כא טו) ‘לא יחלל זרעו בעמיו’; מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל, אף זרעו נמי פוסל. ואימא משעת הויה? דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה, אף האי נמי בביאה. ואימא עד דאיכא הויה וביאה? דומיא דכ”ג באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה, אף האי נמי בביאה לחודה. ‘ורבי יוסי אומר, כל שזרעו פסול – פוסל, וכל שאין זרעו פסול – אינו פוסל’. מאי איכא בין ת”ק לרבי יוסי? אמר ר’ יוחנן, מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו. ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. ת”ק סבר, מה כ”ג באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל, אף האי נמי פוסל. ורבי יוסי סבר, ככהן גדול, מה כהן גדול שזרעו פסול ופוסל, אף כל שזרעו פסול פוסל, לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול, דכתיב (דברים כג ט) ‘בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה”: רשב”ג אומר כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכו’: מאי איכא בין ר’ יוסי לרבן שמעון בן גמליאל? אמר עולא, גר עמוני ומואבי איכא בינייהו. ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. רבי יוסי סבר, מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל, אף כל שזרעו פסול פוסל. רשב”ג סבר, מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול ופוסל, אף שכל זרעו פסול ופוסל, לאפוקי עמוני ומואבי דאין כל זרעו פסול, דאמר מר ‘עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית’: מתני’. האונס והמפתה והשוטה – לא פוסלין ולא מאכילין. ואם אינן ראויין לבא בישראל – הרי אלו פוסלין. כיצד? (היה) ישראל שבא על בת כהן – תאכל בתרומה.
עמוד ב
עיברה – לא תאכל בתרומה. נחתך העובר במעיה – תאכל. היה כהן שבא על בת ישראל – לא תאכל בתרומה. עיברה – לא תאכל. ילדה – תאכל. נמצא כחו של בן גדול משל אב. העבד פוסל משום ביאה, ואינו פוסל משום זרע. כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן – הרי זה עבד. היתה אם אביו בת ישראל לכהן – לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל – תאכל בתרומה. ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד או לעובד כוכבים וילדה הימנו בן – הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן – תאכל בתרומה, בת כהן לישראל – לא תאכל בתרומה. כהן גדול פעמים שהוא פוסל. כיצד? בת כהן לישראל וילדה הימנו בת, והלכה הבת וניסת לכהן וילדה הימנו בן – ה”ז ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח, מאכיל את אמו ופוסל אם אמו. זאת אומרת, לא כבני כ”ג, שהוא פוסלני מן התרומה: גמ’. תנינא להא דת”ר, שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו – נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום: כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל: כיון דעיברה לא תאכל, ליחוש שמא עיברה? מי לא תנן ‘מפרישין אותן ג’ חדשים שמא מעוברות הן’? אמר רבה בר רב הונא, ליוחסין חששו, לתרומה לא חששו. ולתרומה לא חששו? והתניא, ‘הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי – אסורה לאכול בתרומה מיד’? אלא אמר רבה בר רב הונא, בנישואין חששו, בזנות לא חששו. ובנישואין מי חששו? והתניא ‘בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב’? אמר רב חסדא, טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא – הא לא מיעברא, ואי מיעברא – עד ארבעים מיא בעלמא היא. אמר ליה אביי, אי הכי אימא סיפא, ‘הוכר עוברה במעיה – תהא מקולקלת למפרע’? מאי מקולקלת? עד ארבעים. איתמר, הבא על ארוסתו בבית חמיו, רב אמר הולד ממזר, ושמואל אמר הולד שתוקי. אמר רבא, מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא, אבל לא דיימא מעלמא – בתרא דידיה שדינן ליה. אמר רבא, מנא אמינא לה, דקתני ‘ילדה תאכל’; היכי דמי? אילימא דדיימא מעלמא, ילדה אמאי תאכל? אלא לאו מיניה דיימא, ולא דיימא מעלמא; ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא – בתרא דידיה שדינן ליה, הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא – לא כל שכן? א”ל אביי, לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מיניה, אע”ג דלא דיימא מעלמא, אמר רב הולד ממזר, מ”ט? דאמרינן מדאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לעלמא, ומתני’ שהיו שניהם חבושים בבית האסורין. איכא דאמרי, בבא עליה כ”ע לא פליגי, דבתריה דידיה שדינן ליה, והכי איתמר, ארוסה שעיברה – רב אמר הולד ממזר, ושמואל אמר הולד שתוקי. אמר רבא, מסתברא מילתיה דרב, דלא דיימא מיניה, ודיימא מעלמא,
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
