מים עמוקים – מאת מורנו הרב עוזיהו אלכורת שליט”א
שיעור עיוני בתורתו של רבי נחמן מברסלב, האפשרות ללכת עם תורה נפתחת כעת גם לכם!
מומלץ בחום להאזין ולהתבשם – כמובן רק לאחר קריאת המאמר בתוך הספר!
העתקנו כאן את את הפסקאות עליהם הרב מדבר לנוחותכם:
ד. וענין זה – להעלות התפלה מבחינת הר ושדה לבחינת בית, בחינת עיר אלקינו, כדי שיתגלה מלכותו גם לעכו”ם, שיהיה להם גם כן השגה באלקותו יתברך שמו – אי אפשר להעשות כי אם על ידי צדיקי הדור, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קטז.): ‘מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים’; כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור. כי יש בעלי גאוה, שאינם רוצים שילכו לצדיקים, ואומרים שהן בעצמם יכולים להתפלל, ומונעים גם אחרים כשיש להם צער או חולה לילך לצדיקים – עליהם נאמר (בראשית כ): “השב אשת האיש” וכו’, כי זה הבעל גאוה מכנה בלשון אבימלך: אבי לשון רצון, כי הוא רוצה למלך, והינו אבימלך. כי באמת צדיק מושל בתפלתו, כמו שכתוב (שמואל ב כג): “צדיק מושל” וכו’; והוא מתגאה בעצמו שיכול להתפלל ויש לו הממשלה, ועל כן מכנה בשם אבימלך, כי הוא רוצה למלך ואומר: אנא אמלך. וזה פרוש: “השב אשת האיש”. אשת – ראשי תבות “אדני שפתי תפתח” (תהלים נא) זה בחינת תפלה; דהינו השב אשת בחינת התפלה, להצדיק, כי נביא הוא; כי ‘הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים’ (חלין ס:) ומשגר תפלה סדורה בפיו, כדי שיהנה מתפלתו. וזה: כי נביא הוא, לשון ניב שפתים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לד:): “בורא ניב שפתים” – אם שגורה תפלתו בפיו וכו’. וזה: השב ראשי תבות: הר שדה, בית; זה רמז שתפלת הצדיק היא בשלמות, שמעלה אותה מבחינת הר ושדה לבחינת בית כנ”ל.
אבל אלו הבעלי גאוה מעכבים תאותו של השם יתברך ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים; אבל האמת אינו כן, כי כל התעניתים שהתענו, אין זה אלא כמו שק שיש בו חורים הרבה, וכשמריקים את השק, אף על פי כן נשארו בו החורים. והגוף נקרא שק, כמאמר התנא: שיננא, שרי שקך (שבת קנב.). ואם התבוננו בעצמן היו רואים, אחר כל התעניתים עדין נשארו אצלם כל תאותם קשורים בשקם, הינו בגופם; ולא תאותם בלבד נשאר קשור בגופם, כי אם גם תאות אביהם שיש אצלם משעת ההולדה, מחמת שלא נתקדש אביו בשעת זווג, גם זה קשור בגופם עדין. ובודאי אלו היו רואים את כל זה, חרדה גדולה היה נופל עליהם, כי היו רואים איך הם עומדים במדרגה פחותה ושפלה. וזה פרוש (בראשית מב): ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו – אחר כל התעניתים, שהוא הרקת השק, בחינת הגוף, עדין – והנה איש צרור כספו – שקשור וצרור כספו ותאותו בשקו וגופו; ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם – הינו, לא די צרורות כספיהם, שהוא תאוות עצמן, כי אם גם המה ואביהם, הינו התאוות של אביהם, גם המה לא נפלו מהם. וזהו: וייראו – כי חרדה נפלה עליהם, ואזי לא היו רוצים להשתרר ולמלך:
וזה פרוש: ויאמר להם יעקב אביהם אתי שכלתם, יוסף איננו וכו’ – זה רמז על תוכחת השכל, כי השכל מוכיח את הבעלי גאוה הרוצים להתגדל. כי יעקב הוא בחינת השכל, כמו שתרגם אונקלוס (בראשית כז): “ויעקבני” – ‘וחכמני’. וזה: אביהם, כי אב בחכמה (מגילה י”ג.), והינו שהשכל מוכיחם ואומר להם: אתי שכלתם, כי ‘כל המתגאה – חכמתו מסתלקת ממנו’ (פסחים סו:). יוסף איננו – זה בחינת תקון המעות, הינו עדין לא תקנתם המעות שהוא לחרפה ולקלון, ויש לכם להתביש מחמתו, כי תקון המעות הוא בחינת יוסף, על שם (בראשית ל): “אסף אלקים את חרפתי”. ושמעון איננו – הינו, על ידי שאין לך בחינת יוסף, אין לך בחינות שמעון; ושמעון הוא בחינת (שם כ”ט): “כי שמע ה’ כי שנואה אנכי”, כי אתה אינך שנוא, כי מחמת שלא תקנת את עצמך, בודאי אינך יכול להוכיח אחרים, כי יאמרו לך קשט עצמך תחלה וכו’ (ב”מ קז:); ועל כן אינך שנוא, כי המוכיח הוא שנוא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (כתבות קה:): ‘האי צורבא מרבנן דמרחמי לה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא’; נמצא שהמוכיח הוא שנוא. ואת בנימין תקחו – זה מורה על גדלות, כי פרש רש”י (בראשית לה): בנימין, על שם ארץ ישראל, בן ימין, וארץ ישראל הוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד:). והינו, לא די שאין לכם כל הבחינות הללו, עם כל זה – ואת בנימין תקחו, שאתם לוקחים לעצמכם גדלות. והינו דסים השכל המוכיח אותם: עלי היו כלנה – כי הכל נופל עלי, כי כל המתגאה – חכמתו מסתלקת ממנו:
