ראה קינה כ”ב לתשעה באב (נוסח אשכנז) “אחרישו ממני ואדברה” על פרעות מסע הצלב הראשון ה’ תתנ”ו.
מחבר הקינה מקונן על הטבח שביצעו הלוחמים הנוצרים בקהילות יהודיות וכיצד וכפו על היהודים להמיר את דתם.
בקינה מתואר אירועים מרטיטים שבהם היהודים פחדו שמא לא יעמדו בייסורים ובניסיון המר של המרת דת, ובלית ברירה קדמו ואיבדו עצמם לדעת, אף טבחו את ילדיהם במו ידיהם מחשש שלאחר מותם יילקחו למנזרים ויתחנכו על ברכי האמונה הנוצרית:
“…אֲבָל אָזְרוּ גְּבוּרָה יְתֵרָה. לַהֲלוֹם רֺאשׁ וְלִקְרוֹץ שֶׁדְרָה. וְאֵלֵימוֹ דִּבְּרוּ בַּאֲמִירָה. לֹא זָכִינוּ לְגַדֶּלְכֶם לְתּוֹרָה. נַקְרִיבְכֶם כְּעוֹלָה וְהַקְטָרָה… וְהָאָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ רַחֲמָנִים. נֶהֶפְכוּ לְאַכְזָר כַּיְּעֵנִים. וְהֵפִיסוּ עַל אָבוֹת וְעַל בָּנִים. וּמִי שֶׁגּוֹרָל עָלָה לוֹ רִאשׁוֹנִים. הוּא נִשְׁחַט בְּחַלָּפוֹת וְסַכִּינִים…”
לעניין זה ראה “בית יוסף” חלק יו”ד ס’ קנ”ז (בבדק הבית) דמביא מספר “אורחות חיים” מחלוקת ראשונים האם מותר לאדם לאבד עצמו לדעת, למען קידוש ה’, כאשר ירא כי הגוי יכפהו להמיר את דתו.
הדעה הראשונה של “ארחות חיים” (סי’ ד הל’ אהבת השם אות א) היא כי במצב כזה מותר למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו ואף את ילדיו במו ידיו.
כראיה לכך מביא “בראשית רבה”, פרשה ל”ד אות י”ג, “ואך את דמכם לנפשותיכם”* (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו, יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר “אך”.
יתירה מכך, לדעה זו מותר ליהודי לאבד עצמו לדעת אפילו מחשש שייסרוהו הגויים בייסורים קשים.
וראיה לכך משאול המלך כמסופר בספר שמואל א’ פרק ל”א פסוק ד’.
לעומת זאת יש ראשונים רבים שאסרו זאת לחלוטין, כמובא בדעה השניה באורחות חיים שם ובבית יוסף שם, וכן פסק המהרש”ל בים של שלמה ב”ק דף צ”א, ומפרשים, “תלמוד לומר “אך” – שאינו יכול להרוג עצמו.”
לטעמם, ממעשה חנניה מישאל ועזריה לא ניתן להביא ראיה לכך שמותר לאבד עצמו לדעת היות ובמקרה זה הם לא פגעו בעצמם אלא מסרו עצמם ביד אחרים, ושאול המלך לדבריהם שלא ברצון חכמים עשה.
והנה, ראה במסכת גיטין פרק הנזקין נ”ז ע”ב “מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון” (ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשות), שדרשו דרשה: “אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא, שנאמר מבשן אשיב – מבין שיני אריה אשיב, אשיב ממצולות ים – אלו שטובעין בים”, קפצו כולן ונפלו לתוך הים.
ומסיימת הגמרא ואומרת “ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה”. משמע בפשטות שכדין עשו בהתאבדותם, שהרי דרשו דרשה ואף התלמוד משבחם שבאים בזה לחיי עולם הבא.
ויקשה לדעת הראשונים האוסרים והמהרש”ל, מאי שנא:
בין: החושש כי לא יעמוד בניסיון של המרת הדת, דפסקינן כי אסור לו להקדים ולאבד עצמו לדעת.
לבין: החושש להימסר לחיי תועבה בכפייה כגון חיי זנות ומשכב זכר, דכעולה ממסכת גיטין “מעשה בארבע מאות ילדים וילדות” שמותר לו להקדים ולאבד עצמו לדעת.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
