במסכת קידושין דף ס”א איתא “רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכו’.”
ממימרא זו ילפינן את כל משפטי התנאים, בין היתר, גם את הדרישה של “תנאי כפול”.
לעניין זה ראה רמב”ם פ”ו מהלכות “אישות” דפסק זאת להלכה ובפירוט משפטי התנאים מביא, בין היתר, את הדרישה של “תנאי כפול”.
להלכה נפסק כי בהיעדר קיום “משפטי התנאים” בכלל, והדרישה של “תנאי כפול” בפרט, התנאי ייחשב כלא קיים ולפיכך, התנאי ייחשב כבטל והמעשה קיים.
לעניין זה ראה רמב”ם שם בהלכה ה’ שפסק: “וכן אם אמר לה אם תתני לי מאתים זוז הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואח”כ נתן הדינר בידה, הרי התנאי בטל, מפני שלא כפל תנאו, שהרי לא אמר ואם לא תתני לי לא תהי מקודשת….”
הרמב”ם מביא שם בהלכה י”ד את “דעת מקצת מהגאונים האחרונים” דנוקטים כי הדרישה של “תנאי כפול” הנה ייחודית לדיני גיטין וקידושין וכדומה. אבל בכל הנוגע ל”דיני ממונות” אין כלל דרישה של “תנאי כפול”.
הרמב”ם עצמו מכריע כי אין ראוי לסמוך על דבריהם, משום “שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים, מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים: (במדבר ל”ב) אם יעברו בני גד וכו’ ואם לא יעברו, ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין. וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות.”
ויקשה, לשיטת “הגאונים האחרונים” הנ”ל מאי שנא:
בין: הנחלת חלק בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי דלגבי זה אמרינן כי הדרישה של תנאי כפול מעכבת היא את חלות התנאי.
לבין: כל דיני ממון דלגביהם אמרינן כי דרישת “תנאי כפול” אין בה כדי לעכב התנאי ואף בלא כפילות התנאי יחול התנאי.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
