*”שיעור פרסה” – תפילת הדרך – נטילת ידיים לתפילה – נטילת ידיים לאכילת פת*
*ראה בשו”ע חלק או”ח סימן ק”י* שפסק כי אדם ההולך שיעור פרסה, מחוץ לעיר, חייב בתפילת הדרך.
שיעור פרסה הוא ארבעה מיל ונמדד כשיעור זמן הליכה של 72 דקות באדם בינוני – כארבעה קילומטר לדעת הגר”ח נאה וכארבעה וחצי ק”מ לדעת החזו”א.
*וראה במשנ”ב,* בסימן ק”י ס”ק ל’, שפסק, כי אף הנוסע ברכבת, מחוץ לעיר, חייב ב”תפילת הדרך”, משהרחיק מהעיר מרחק פרסה. זאת למרות שברי כי זמן הנסיעה אורך פחות מ-72 דקות.
*כנ”ל פסק בשו”ע או”ח סימן צ”ב סעיף ד’* דאדם צריך לחזור אחר המים לנטילה לתפילה עד למרחק פרסה.
*וראה במשנ”ב* שם, בס”ק י”ז, דפסק כי רוכב דינו כמהלך ברגליו דהיינו שמחשבים את הפרסה לא בשיעור זמן של 72 דקות רכיבה, אלא כשיעור מרחק של פרסה ממש, כארבעה ק”מ.
*והנה, ראה שו”ע או”ח ס’ קס”ג סעיף א* לעניין נטילת ידיים על הפת שחייב אדם ללכת אחריהם עד פרסה.
וראה בביאור הלכה שם שפסק דהנוסע בכרכרה או בגמלא פרחא וכיוצא בזה, מחשבים את השיעור פרסה לפי חשבון זמן של נסיעה/רכיבה של 72 דקות.
*ויקשה, מאי שנא:*
*בין:* הנוסע ברכבת, מחוץ לעיר, שחייב בתפילת הדרך משהרחיק מהעיר שיעור פרסה – מרחק של ארבעה מילין.
*וכנ”ל* לגבי הרוכב על גבי בהמה וכיוצ”ב להשיג מים לנטילת ידיים לתפילה, שחייב לחזר אחר המים עד שיעור פרסה – מרחק של ארבעה מילין.
*לבין:* הנוסע בכרכרה או הגמלא פרחא וכיוצ”ב להשיג מים לנטילת ידיים לפת, שחייב ללכת אחרי המים עד שיעור פרסה, שנמדד בזמן נסיעה של 72 דקות.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
