ראה “ערוך לנר”, במסכת מכות דף י”ב ע”א, דסובר כי בין למאן דאמר גואל הדם “מצווה” ובין למאן דאמר גואל הדם “רשות” אין מחילין על “גואל הדם” דין “רודף” ולפיכך, אם הרוצח בשגגה הרג את “גואל הדם”, הוא חייב מיתה, כדין כל רוצח. סימוכין לדבריו הביא מדברי הספרי “ומצא אותו גואל הדם, פרט למצא הוא לגואל הדם”.
דעה זאת של הערוך לנר נוגדת היא לדעתו של בעל המשנה למלך, בפרק א’ מהלכות רוצח הל’ ב’, שנוקט כי רק למ”ד גאולת דם “מצווה” “גואל הדם” אינו “רודף”. אולם, למאן דאמר גואל הדם “רשות”, גואל הדם נחשב כ-“רודף”, ובמידה והרוצח בשגגה יהרגהו אינו חיי מיתה.
הנפקות להלכה, בין שתי הדעות הנ”ל, היא לגבי גואל הדם, אשר אינו קרובו של הנרצח, דאצלו גאולת הדם בוודאי “רשות” היא, ואליבא דשיטת הערוך לנר אם הרגו הרוצח בשוגג יהיה חייב במיתה כדין כל רוצח.
והנה, לעניין דין הבועל ארמית קנאים פוגעים אמרינן במסכת סנהדרין דף פ”ב ע”א “דאי נתהפך זמרי והרגו לפנחס, לא היה נהרג עליו”.
בעקבות גמרא זו הלכו כל פוסקי ההלכה – לדוגמא, רמב”ם בפרק י”ב מהלכות איסורי ביאה, טור חלק אבן העזר סימן ח’, רמ”א חלק חו”מ, סימן תכ”ה סעיף ד’ וכו’ – ופסקו כי הבועל ארמית, אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחים וזריזים, ואם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג את הקנאי, כדי להציל עצמו, אין הבועל נהרג עליו.
ויקשה לדעת הערוך לנר, מאי שנא:
בין: רוצח בשגגה שהרג את גואל הדם (“רשות”) שחייב מיתה כדין רוצח ולא אומרים כי גואל הדם “רודף” הוא.
לבין: בועל ארמית שהרג את הקנאי הבא להורגו שפטור ממיתה כדין ההורג את ה”רודף”, למרות שמקיים בזה את דינו כהלכה למשה מסיני ו”משובח וזריז” הוא.
לע”’נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
