בחידושי הגרי”ז הלוי למסכת זבחים, דף כ”ו ע”א, העלה בשם אביו, הגר”ח מבריסק, יסוד גדול בכללא של “רובו ככולו”.
לשיטתו, כל מה דאמרינן “רובו ככולו” זה רק בעניינים התלויים ו/או הקשורים בפעולה / מעשה האדם .
במצבים כאלה אמרינן דעשיית רוב פעולה חשיבא כמי שהפעולה הושלמה ונעשתה בכולה.
לעומת זאת, בעניינים התלויים ו/או קשורים לעניינים של “מציאויות” לא מחלינן כללא של “רובו ככולו”.
לפי זה מבאר הגרי”ז את דינא דגמרא לפיו: בית המנוגע מטמא בשני אופנים.
האחד, “מעשה ביאה” לבית כדכתיב “הבא אל הבית”. והשני, עצם “היותו” בבית כדכתיב “וכל אשר בבית יטמא”.
ובעוד שלגבי האופן הראשון איתא בגמרא שם, וכך אף נפסק להלכה ברמב”ם פרק ט”ז מצרעת הל’ ה’-ו’, דאם נכנס לבית המנוגע דרך ביאה / דרך הילוכו נטמא אפילו אם נכנס רק עם רוב גופו מדינא של “רובו ככולו”.
מי שנכנס לבית שלא כדרך ביאה / דרך הליכתו, וכגון שנכנס לבית בהליכה לאחוריו, אינו נטמא אלא עד שיהיה כולו בתוך הבית עם כל גופו.
הטעם לכך, לדעת הגרי”ז הוא היות והנכנס לבית המנוגע דרך הילכו, הוי פעולה / מעשה ובכגון דא אמרינן דינא של רובו ככולו.
מה שאין כן, מי שנכנס לבית המנוגע לאחוריו, דלא חשיב כ”מעשה ביאה”, ומה שנטמא זה בשל עצם “היותו” בבית, ואם כן הוי עניין התלוי במצאויות, וב”מציאויות” לא אמרינן דין “רובו ככולו”.
לעניין זה ראה גם משנ”ב הלכות תפילין, בסימן כ”ז ס”ק ל”ג, דכל גוף תפילין של ראש צריכים להיות מונחים ממקום תחילת עיקרי צמיחת השיער במצחו וללא שאפילו קצה התחתון של התיתורא יהיה מתחת למקום זה.
וראה בשו”ת בית אבי חלק ב’ סעיף א’, דהביא בשם הגר”ח מבריסק דאין מחילים כללא של “רובו ככולו” בכגון דא, היות ומצוות תפילין של ראש, אינה מעשה ההנחה, אלא עצם היות תפילין על הראש, ומשכך, הוי כמצב התלוי בענייניים של “מציאויות”, ואינו תלוי בעניינים של מעשה ו/או פעולה כלשהוא שנחיל בו דין “רובו ככולו”.
והנה, מצינו בכמה מקומות דאמרינן דין זה של “רובו ככולו” גם בעניינים של “מציאויות” ולא רק ב”פעולות האדם”.
לעניין זה ראה לדוגמא בשו”ע ס’ שס”ב סעיף י’ (מחיצות רשות היחיד) דמהני “עומד מרובה על הפרוץ” לסתום כל פרצת רשות היחיד ואפילו בפרצה רחבה יותר מי’ אמות.
וכעין זה גם איתא בשו”ע בהלכות סוכה ס’ תר”ל לגבי דפנות הסוכה בדין “עומד מרובה על הפרוץ”.
והן דין “עומד מרובו על הפרוץ” מהני כדין “רובו ככולו”. כן ביאר הגרי”ז בשם הגר”ח גופא (יעוי’ חידושי הגרי”ז בכורות סוף דף י”ז) וזאת למרות דהוי עניינים של “מציאות”.
לעניין זה ראה עוד בשו”ע הלכות הדס ס’ תרמ”ו, דלמצווה בעינן כל שיעור אורך הדס שיהיה עבות ומשולש, ולעיכובא ברובו סגי מדין “רובו ככולו”. זאת למרות שברי כי מה שגוף ההדס צריך שיהיה עבות ומשולש זאת “מציאות” בגוף ההדס ולא פעולה ומעשה.
ויקשה לדעת הגר”ח והגרי”ז מאי שנא:
בין: טומאת בית המנוגע ותפילין של ראש, דלא אמרינן לגביהם “רובו ככולו”, היות והוי עניינים התלויים במציאות, ולא בפעולות.
לבין: רוב הדס עבות ומשולש, מחיצות ודפנות ברשות היחיד וסוכה, דאמרינן לגביהם “עומד מרובה על הפרוץ” ומהני מדין “רובו ככולו”, למרות היותם עניינים של “מציאות” ולא “פעולות”.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
