ראה רמב”ם הלכות רוצח פ”א ה”ו, שכותב כי הרודף אחר חברו להורגו מצוה על כל אחד מישראל להציל את הנרדף מיד רודפו, ומותר אפילו להרוג את הרודף אם אי אפשר להציל את הנרדף באופן אחר.
ראה עוד ברמב”ם הלכות חובל ומזיק פ”ח הי”ב דפוסק כי רודף ששיבר את הכלים בשעת רדיפתו הרי זה פטור מלשלם על נזק הכלים. וטעמו דמאחר ויש ביד כל אדם להרוג את הרודף בשעת רדיפתו, הרי הוא כמחויב מיתה וממון בבת אחת, שדינו “קים ליה בדרבה מיניה”.
והנה, ראה רמב”ם שם בפרק ח’ הלכה י’ שאף המוסר ממון ישראל ביד עכו”ם (אפילו בהלשנה בלבד) דינו כ”רודף”, ומצוה להורגו כדי להציל את הנמסר מיד המוסר.
ואף על פי כן, פסק הרמב”ם שם בהלכה א’, כי המוסר ממון חברו ביד עכו”ם חייב לשלם כפי מה שהזיקו, ולא אמרינן “קים ליה בדרבה מיניה”.
ויקשה לדעת הרמב”ם מאי שנא:
בין: רודף המשבר את הכלים, תוך כדי רדיפתו, שפטור מלשלם על הכלים מהטעם של “קים ליה בדרבה מיניה”.
לבין: מוסר ממון חברו ביד עכו”ם דפסקינן כי חייב לשלם בכגון דא את דמי נזקו.
(השאלה נשלחה על ידי הרב דניאל פלינט)
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
