איתא במסכת יבמות דף קי”ד ע”א דאסור לספות קטן באיסורים.
ומבואר בגמ’ שם שאיסור ספייה לקטן כולל את כל איסורי התורה ובכלל זה איסור לסייע לקטן לעבור עבירה ואפילו רק להורות לו לעבור על איסור כלשהו מאיסורי התורה.
לעניין זה ראה משנ”ב ס’ שמ”ג ס”ק ד’ שפסק כי “משלוש מצוות אלו, דם, שרצים וטומאה, אנו למדים לכל התורה, שבכל איסורי התורה אסור לספותם או אפילו לצוותם שיעבורו.
ולפיכך פוסק המשנ”ב שאסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור, אפילו לשם שחוק, שמא יאכלנו, דהוי כמאכילו בידיים.
עוד עולה מהמשנ”ב שם, בתוך הדברים, כי איסור ספייה מיירי גם בתינוק קטן ואפילו “שאינו בר הבנה כלל”.
עוד משמע מדבריו שם דאיסור זה של ספייה הוא איסור דאורייתא גמור.
והנה, לגבי חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים נפסק בשו”ע סימן תרי”ח סעיפים ז-ח כי לכתחילה מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור. אך אם אין מספיק בכך מאכילין אותו כל צרכו.
ומביא בביאור הלכה שם ד”ה “ואם אמדוהו”, דאף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר מכשיעור, מכל מקום אם באכילה שנייה די לו פחות מכשיעור ואכל כשיעור, הרי הוא חייב כרת. ולפיכך, צריך לשער בכל אכילה ואכילה אם די לו בפחות.
מכוח זה גם נקט המנחת חינוך שעל אף שקטנים אינם מתענים, וכל שכן קטנים שהגיעו לחינוך שמחנכים אותן לשעות, כשצריכים לאכול בוודאי ימהר להאכילם.
אך לאחר שאכלו כדי צרכם, יש להיזהר לא לתת את האוכל לידיהם ממש, כל היכא שאין חשש סכנת נפשות במניעת האוכל ההוא, שהרי אם יתנו לידיהם ממש הוי “ספייה בידיים באיסור תורה” – מה לי איסור תורה דעלמא מה לי איסורי אכילה של יוהכ”פ.
אלא מאי, מנהג העולם אינו כך, וכן משמעות השו”ע בסימן תרט”ז והפוסקים (שעה”צ שם ס”ק ט’), שכשמגיע זמנם לאכול, מכאן ואילך אין חוששים כלל, ונותנים להם כל מה שרוצים ובעין יפה אף יותר מכדי צרכם.
ויתירה מכך, אף נותנים לידיהם ממש (כביכול הסתיים ו”נשבר הצום”) ובכהאי גוונא לא חוששין לאיסור ספיה כלל.
ויקשה מאי שנא:
בין: כל איסורי התורה הן מאכלות אסורים והן שאר איסורי תורה, דקי”ל דאין לספות לקטן את עשיית האיסור לידיו ממש. דאיסור ספייה דאורייתא הוא ואף בקטנים שאין בהם הבנה כלל.
לבין: איסור אכילה דיוהכ”פ, דגם כל היכא דהקטן אכל כל צרכו, ויצא בהחלט מחשש סכנת נפשות, מ”מ אין נזהרים כלל שלא לתת לידיו מזונות לאכול יותר מצרכו, כביכול ליתא לאיסור ספייה בידיים כלל וכלל.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
