ראה בשו”ע סימן קכ”ד סעיף י’ דפסק מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד יכוון בדעתו ויצא בשמיעת שליח הציבור את כל שמונה עשרה ברכות.
ראה במשנ”ב שם בס”ק מ”א שפוסק כי החזן חייב להקפיד לומר ברכת “מודים” של “ברכת עמידה” בקול רם כך שלפחות עשרה מסביבו ישמעוהו כראוי.
זאת מהטעם, היות וחזרת הש”ץ נתקנה להוציא את מי שאינו בקי בתפילה.
וראה ב”שער הציון” במקום, בס”ק מ”ז, שפסק כי היוצא ידי חובת תפילת עמידה מהחזן כדלעיל, ולא שמע ממנו “ברכת מודים”, יתפלל את אותן תיבות מ”ברכת מודים” שלא שמע מהחזן לעצמו בלחש ואת סיום הברכה יחזור וישמע מהחזן.
זאת, בדומה למה שפסק ה”פרי מגדים” לעניין קריאת מגילה בפורים, שיכול לקרא לעצמו בלחש איזה תיבות שלא שמע אותן מפי הש”ץ.
מהנ”ל עולה כי לשיטת המשנה ברורה אדם יכול לצאת ידי חובה של תפילת עמידה, באופן שחלק מהברכה יתפלל בלחש לעצמו וחלק באמצעות “שומע כעונה”.
והנה, ראה בשו”ע בהלכות ברכת המזון ס’ קצ”ד סעיף ג’, שפסק לגבי שלושה שאכלו יחדיו, וכל אחד יודע רק ברכה אחת בע”פ, דכל אחד יאמר את הברכה שאותה יודע לפי הסדר, וחבריו ישמעו וייצאו ידי חובה מדין “שומע כעונה”.
אך אם כל אחד מהשלשה יודע בעל פה חלק מהברכה וחברו יודע בעל פה את חלקה האחר, לא מהני צרוף זה, לומר חצי ברכה באמירה וחצי ברכה ע”י “שומע כעונה”, מהטעם שאין ברכה נחלקת לשתים, חציה באמירה וחציה ב”שומע כעונה”.
ויקשה, מאי שנא:
בין: תפילת עמידה, שלגביה נפסק כי ניתן לומר ברכה אחת חציה באמירה וחציה בשמיעה.
לבין: ברכת המזון שלגביה נפסק כי לא ניתן לצאת בברכה אחת, מברכותיה, חציה באמירה וחציה בשמיעה.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
לרפו”ש אביגדור ששון מאיר בן רחל לאה
