איתא במסכת סנהדרין דף ל’ ע”א דמי שבחלום גילו לו כי אביו הטמין סכום מעות מסויים של מעשר שני במקום מסויים ומצא את המטמון, ככל פרטי החלום. אין לו לחשוש כי מעות מעשר שני הן לפי ש”דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”.
ראה שכך נפסק בשו’ע חו’מ ס’ רנ’ה סע’ ט’.
והנה, איתא במסכת נדרים דף ח’ ע”א, דמי שראה בחלומו שמנדים אותו, חייב התרה. ובפוסקים איתא שעד ההתרה נוהג בכל דיני נידוי לעניין זה ראה שו”ע יור”ד של”ד סע’ ל”ה, ועי’ בב”י שם וש”ך שם ס”ק נ”ד.
אם כן, הרי לן להדיא כי יש לחולם לחשוש לדברי בעל החלומות על כל השלכותיו האיסוריות היוצאות ממנו.
וקשה, מאי שנא:
בין: חלום המתגשם כולו, ולמרות כן אין צריך לחשוש ל”מסר האיסורי” העולה מהחלום (כמעות מעשר שני הן). לפי ש”דברי חלומות לא מעלין ולא מורדין”.
לבין: החולם שמנדים אותו – שעליו לנהוג כל דיני נידוי וצריך התרה, למרות שהכל נובע מחלומו בלבד.
נערך והוגש ע”י רבני המכון הרה”ג ר’ אביעד טרופ ור’ דוד גולובנציץ שליט”א
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
