ראה בספר החינוך, מצווה ב’, לעניין מצוות מילה, דמשמע מיניה דהאב חייב למול את בנו הקטן בלבד. ואילו הבן הגדול חייב במילת עצמו.
כך גם מדייק המנ”ח במקום, באות ב’, מזה שכתב החינוך “דיני המצווה, על מי מוטלת מילת הקטנים. ..”
לעניין זה ראה רמב”ם בפירוש המשניות, סוף פרק י”ט דשבת, “וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוות, נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול עצמו מיד.”
והנה, ראה בספר החינוך, מצווה שצ”ב, לעניין מצוות פדיון הבן, דכותב כי האב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו לאחר שהגדיל הבן.
זאת למרות שגם אם לא יפדהו האב, חייב הבן הגדול לפדות את עצמו, וכדכתב שם להדיא.
ויקשה, לשיטת החינוך, מאי שנא:
בין: חיוב האב במילת בנו רק בקטנותו וחיוב זה פוקע לאחד שהגדיל הבן, ואז חיובו מוטל על הבן בלבד.
לבין: חיוב האב במצוות פדיון הבן, שאף לאחר שהגדיל הבן, ומחויב לפדות עצמו, מ”מ החיוב על האב נותר בעינו וחייב לפדות את בנו.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
