פרשת “ויצא” – “וישמע את דברי בני לבן לאמר, לקח יעקב, את כל אשר לאבינו”.
דעת היראים בסימן תכ”ב דאף למ”ד “גזל הגוי מותר” או לחלופין, לדידן, באופנים שגזל גוי מותר (טעותו מותרת וכדו’), אף על פי שאינו חייב להחזיר לגוי מה שלקח ממנו, ואפילו מותר לכלות מה שלקח ממנו, מכל מקום, אינו זוכה בממון הגוי, והממון נשאר בבעלות הגוי – אלא אם כן התייאש ממנו.
ובדומה לזה פסק הב”ח בחלק יור”ד ס’ קמ”ו, לעניין אבדת הגוי (הובא בש”ך שם בס”ק א’), דעל אף שאבדת הגוי מותרת היא, ואינו חייב להשיבה, ואף מותר לכלותה, מכל מקום המוצא אינו זוכה בה והיא נשארת בבעלות הגוי, עד שיתיאש ממנה.
הנפקות ההלכתית מהנ”ל הנה בשלשה אלה
א. גזל או מצא אתרוג או לולב של גוי, דלא יוכל לצאת בהם ידי חובת מצוות נטילת לולב ביום הראשון של סוכות כיוון דאינו “לכם”.
ב. תפס הגוי את הגזילה או האבידה והחזירה לידו, דמהני תפיסתו, כי את ממונו שלו החזיר.
ג. התגייר הנוכרי, בעל החפץ הנגזל או הנאבד, דצריך להשיב לו את ממונו.
והנה, להלכה מצינו פוסקים רבים דפסקו דלא כהב”ח, דאבדת נכרי הוי של מוצאו לגמרי ונחשב “שלו”, ואף דייקו זאת מדברי ראשונים.
ומאידך משמעות הפוסקים שחששו לדעת היראים, שגזלת נוכרי גם באופנים שמותר לא הוי של לוקחו לגמרי, ואכתי הוי ממונו של נוכרי.
לעניין זה ראה חידושי רעק”א סוכה ל’ ע”ב ד”ה במג”א. גליון מהרש”א יור”ד ס’ קמ”ו ס”ק א’. שו”ת פרי יצחק חלק ב’ סימן מ”ה ס”ק ל”ג. ביאור הלכה ס’ תקפ”ו ד”ה “והוא”. שערי יושר שער ד’ פרק ח’. אמרי משה ס’ ל”ז אות ט”ו. ועוד.
וקשה, מאי שנא:
בין: אבידת נוכרי שמותרת לפוסקים רבים, ואמרינן דהרי היא כממונו של מוצאו לכל דבר ועניין.
לבין: גזל הגוי, למ”ד שמותר, וכן לדידן באופנים שמותר, דאמרינן כי מ”מ אינו נחשב כממונו אלא נשאר ממונו של נוכרי.
מה גם, שעל פניו ניתן לומר כי כל גזלת נוכרי, באופן שמותר לקחתה ואף לכלותה, יש לראותה ולהחשיבה למצער כ”אבידת נוכרי” המצויה בידו, שהרי אבודה היא מהנכרי ויזכה בה הישראל.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
