חילוקא | “במצוות התשובה” – “וידוי” ו”קבלה לעתיד” – המקדש אשה על מנת שאני צדיק

ראה ברמב”ם, פרק א’ מהלכות תשובה הלכות א’ -ב’ ובהמשך שם בפרק ב’ הלכות ב-ג שפוסק כי:

השב בתשובה חייב להתוודות בפיו דווקא, וכי הוידוי מעכב את הכפרה . בנוסף, התשובה דורשת קבלה לעתיד החלטית ורצינית שלא יחטא עוד, כלומר עקירת הרצון לחטוא לגמרי “עד שיעיד עליו יודע תעלומות (כלומר הקב”ה!) שלא יחטא בזה החטא לעולם” , ובלא זה הרי הוא כמי שטובל ושרץ בידו.

וזה לשון הרמב”ם:

“…כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות… כיצד מתוודין, אומר אנא השם חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לעשות דבר זה…. “אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם”, והוידוי צריך להיעשות בפה דווקא…. “…ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד…. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.”

והנה, איתא בקידושין מח ע”ב – מ”ט ע”א “המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו.” משמע דאין צריך וידוי בפה ומספיק “הרהור תשובה בדעתו”. וכן לא סביר בעליל ש”רשע גמור” עד כה, בהרהור תשובה ברגע קט כבר התהפך לגמרי, והגיע לעקירה מוחלטת של רצון והרגל לחטוא בבחינת “שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם”.

וכן פסק הרמב”ם בפרק ח’ מאישות הלכה ה’: “האומר לאשה הרי את מקודשת לי…על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו.”

ויקשה, מאי שנא:

בין: המקיים מצוות תשובה דחייב להתוודות בפיו ולקבל על עצמו בקבלה מוחלטת לעתיד, שלא ישוב לזה החטא לעולם (עד שיעיד עליו יודע תעלומות!).

לבין: רשע המקדש אשה “על מנת שאני צדיק גמור” דאמרינן כי די בכך שהרהר תשובה בדעתו ולא התוודה בפיו, ולמרות שמן הסתם לא עקר לגמרי את רצונו והרגליו לחטוא.

לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה