חג הסוכות –
חג הפנימיות בצל הקורונה
חד הרגעים המביכים המתוארים בספר בראשית הוא הרגע בו שרו של עשיו, הנאבק עם יעקב מאבק לחיים ולמות כשהוא מוכן בכל לב להרוג את יעקב, מבחין כי עומד הוא להפסיד. פונה הוא ליעקב ומתחנן על נפשו כשהוא מנגן על נימי מצפונו הרגיש של אויבו האציל ואומר: “שלחני כי עלה השחר”. חז”ל הסבירו את פשר דבריו ואמרו: אמר לו המלאך ליעקב: “כל ימי לא הגיע זמני לומר שירה, עתה הגיע זמני, שלחני נא כי עלה השחר והזמן המיוחד הזה הגיע…” כלומר: הן אדם בעל לב אתה, ולא תהיה אכזרי למנוע ממני להחמיץ רגע נדיר כזה… הסברים שונים ניתנו לדברי המלאך. הפשט, מכל מקום, לא זז ממקומו: המלאך מנסה לעורר חמלה בצורה לא הוגנת, הרי אם ידעת כי יגיע זמנך מדוע נכנסת לזירה, מדוע באת להילחם, זה לא נאה לומר דבר כזה בזירה כשאתה נוכח לדעת שאתה עומד להפסיד, רגע לפני שאתה מקבל “נוק אאוט”…
יעקב היה איש מצפון אצילי, אך בראש ובראשונה היה איש אמת, יש הבדל בין להיות נדיב ללהיות מנוצל. (פראייר בלשון העם), יעקב לא שעה לקול הצביעות, הגיב ואמר: “לא אשלחך כי אם ברכתני” – כלומר, ודאי ודאי, מאד חשוב ללכת למקום אליו אתה מוזמן, אבל אם באמת כה חשוב לך הדבר, הודה שהפסדת במערכה והיכנע, ואחר תלך לדרכך ולעיסוקיך, הרי אין כל הגיון שאני אוותר בגלל דבר שהוא כה חשוב לך ולא אתה. אם אינך מוכן לוותר, אולי זה באמת לא כל כך חשוב?
מפקד זוטר נהג בטפשות ובגסות ובקול רעש גדול ניסה להכריח חיילים שסרבו לעבור על ההלכה ולשמוע שירת נשים, לעשות כרצונו ולותר על עקרונותיהם. משעמדו החיילים באומץ על דעתם ורצונם, במקום לכבד את ערכיהם עשה שני דברים: א. סילק אותם מקורס הקצינים, ללמדנו שמי שמוכן להתעקש ולא לוותר על ערכיו אינו מתאים להיות קצין בצה”ל. ב. עשה לדבר פרסום בקול רעש גדול. מפקדיו נתנו לו גבוי לכל מהלכיו ובסיוע אנשי תקשורת ופוליטיקאים היה הדבר למהומה גדולה.
תגובת רבנים שלהם תלמידים בצבא, לא איחרה לבוא, כמה מהם הודיעו כי יורו לתלמידיהם להתרחק מהצבא באם לא יתברר כי ניתן לקיים את כל ההלכות במסגרת צבאית כנדרש מצבא יהודי ולמעשה מכל מערכת בעולם ליברלי.
כצפוי, החל מבול של ססמאות לזרום בכיוונם של אותם רבנים: “איך אתם מעיזים לקלקל את האחדות”, “הצבא היה כור ההיתוך”, “טובת כלל ישראל” “כוחא דהיתרא”, “בית הילל” ושאר שטויות.
הם נוהגים כמנהג השר הנ”ל של עשיו, כשרואים שעומדים להפסיד מהמהומה שחוללו, כשרואים שהדבר לא מסתכם בהשמצת צבור שומרי המצוות אלא בהפסד של ממש, באים הם לפרוט על נימי מצפונם האציל של הרבנים ומטיפים להם מוסר על שהם פוגעים בצבא וכו’ ושוכחים שלמעשה הם עצמם עוררו את כל המהומה, הרבנים אמורים לענות להם בלשונו של יעקב למלאך “לא אשלחך כי אם…” אם באמת הצבא כה חשוב לכם והשתתפות החיילים שומרי המצוות שבחרו לעשות כן חשובה בעיניכם – מדוע אנחנו צריכים לותר ולא אתם? אתם חוללתם את המהומה המיותרת בעוד שאנחנו הרבנים רק הגבנו כמתבקש, ואתם אלה שבוכים על החרבן שהמהומה הזאת עלול להמיט על הצבא, ובידכם המפתח למנוע את החרבן, מדוע שאנחנו נוציא עבורכם את הערמונים מן האש? כופפו את ראשיכם והתחייבו ברורות כי כל מי שמעונין בכך יוכל לקיים את דבר ההלכה ובכל מקרה שיש שאלה הרבנים הם אלה שיכריעו ושלום על ישראל, (זאת מלבד העובדה כי במקרה זה אין הרבנים יכולים לוותר, וגם אין זה בסמכותם).
מביאים כל מיני פסקי הלכות שבדיעבד מותר כך או אחרת. אין אנו נכנסים בדיון זה לפרטי הלכה כשברור שרוב מנין ורוב בנין של הפוסקים אוסר את הדברים מלכתחילה ובדיעבד ללא ספק.
אך גם לשיטתם.
הלכה מפורסמת בהלכות איסור והיתר:
איסור שנפל להיתר, בטל ברוב או בששים (תלוי בתנאים ובמקרה). יחשוב לו אדם שיש ברשותו איסור והיתר שיוכל להגדיל את כמות ההיתר ולהרויח על ידי שיערבב את האיסור בהיתר ויבטלו… נפסק להלכה שאין הדבר כן, גם במקרים בהם אם נפל האיסור בהיתר בטעות או במקרה יתבטל והתערובת תותר לא תהיה התערובת מותרת במידה וביטל את האיסור בידים מתוך כוונה תחילה, שכן “אין מבטלים איסור מלכתחילה”. ואם עבר ועשה כן, גזרו חכמים שכל התערובת אסורה לזה שביטל ולאלה שעבורם נעשה הדבר. חכמי התורה לא הותירו כל אפשרות לשטות בהם,
לסיכום: אין דרך להפוך דבר שהותר בדיעבד להיתר מלכתחילה, ומי שינסה ליצור מלכתחילה מצב של “בדיעבד” גם ה”בדיעבד” יאסר עליו עולמית.
מספרים שהפריץ בכפר עשה יום הולדת. הזמין הפריץ את היהודי החוכר לשתיית “לחיים”. הגיע היהודי ולמבוכתו הרבה הושיט לו הפריץ כוס יין, מזג גם לעצמו ואמר: “נו, נשתה לחַיַי…”. היהודי הנבוך אמר לפריץ בהיסוס: “מצטער אבל אסור לי לשתות יין של גוי”. הפריץ, אדם נאור, הבין ואמר: “אני מכבד את אמונותיך” אשתה אפוא לבדי ואתה רק תברכני”. היהודי שריח היין עלה באפו, עיניו רואות את הפריץ עומד לשתות את שני הכוסות לבדו, רואות וכלות. אוזר הוא עוז ואומר לפריץ: “רואה אתה אדוני את הרובה התלוי על הקיר, אם תאים עלי ברובה, שאם לא אשתה תהרוג אותי, אזי יהיה מותר לי לשתות…”
כל מי שמנסה להפוך מצב של “בדיעבד” למציאות קימת “מלכתחילה” אינו טוב מהכפרי הלז.
