שני יהודים, מצה אחת
שמואל ברקוביץ
בני ברק, בית הכנסת ‘חוג חתם סופר’ ברחוב מימון, תשל”ח
התפילה הסתיימה. אל המרא דאתרא, הרב יצחק אונגר, התקרבו מספר יהודים, איש איש ושאלתו בפיו.
אחד השואלים היה עקיבא שטיינברג, יהודי שקבע מושבו בבית הכנסת ונמנה על חברי הקהילה זה שנים רבות. שלא כהרגלו, היה שטיינברג רועד בכל גופו. “אני רוצה לדבר עם כבוד הרב בדחיפות”.
“בבקשה”, הם סרו לחדר צדדי. להרב אונגר היה את כל הזמן שבעולם. את כל הווייתו, רוחו ונשמתו השקיע בבניין הישיבה ובית הכנסת ‘חוג חתם סופר’ אותם הקים. בצוותא חדא עם הרב שמואל וואזנר והרב לנדא הנהיג את בני ברק בעת ההיא.
“חלום חלמתי”, פתח שטיינברג, “אך על מנת להבין אותו, עלי להסביר תחילה את הרקע שלו”. הדיבור היה קשה לו, אפשר היה להבין שמדובר במשהו שקשור ל’שם’.
שטיינברג פתח: “היתה לי משפחת עם ששה ילדים בהונגריה. כשהגיע זמן הגירוש, נלקחנו לאושוויץ ברכבות המוות…
אושוויץ, תש”ה.
בשער המחנה, על הרמפה, הופרד שטיינברג ממשפחתו פרידת עולמים, הם שמאלה והוא ימינה. אף אחד מהם אינו מבין או יודע מהי פירושה של הפרדה זו.
כעבור זמן קצר, מצא עצמו בתוך בלוק גדול, המום, מבוהל מקצב ההתרחשויות, חושש וחרד מהבאות.
“היכן אשתי וילדי?” שאל את הסובבים אותו – הפטלינגים – אסירים גלוחי ראש במדים מפוספסים.
“אתה רואה את הארובה הזו? את העשן שיוצא ממנה? הם שם…”. כך, קיבל שטיינברג את הידיעה על היותו בודד בעולמו.
העולם, הרעוע בלאו הכי, התמוטט עליו בקול רעש גדול. חשיכה ואימה גדולים נפלו עליו. סוף העולם.
ומבעד לערפל השחור, הוא חש ביד שהונחה על כתפו. קול מוכר אמר: “עקיבא, עדיין לא למדנו היום…”
היה זה ר’ אריה, אותו הכיר מקהילתו בהונגריה. יהודי מבוגר יותר ממנו, איש תלמיד חכם ויודע ספר.
שטיינברג הסתכל עליו כאילו קפץ מתוך עולם אחר. “ר’ אריה, מה קרה לך?” צעק עליו, “המשפחה שלי, אשתי וששת ילדי אינם, אינם! ואתה בא אלי עכשיו עם דף גמרא?”
ר’ אריה לא ויתר. “ומה קרה לי, אתה יודע? את אשתי ושמונת ילדי הרגו הארורים. אבל ללמוד דף גמרא – צריך”.
מול תשובה זו נאלם שטיינברג. וכך, נטל אותו עימו ר’ אריה ולמד עימי כמה שורות מהתלמוד בבלי. איש יודע ספר היה, וגמרות שלמות הו מאוכסנים בזיכרונו.
למן אותו הרגע, ידע שטיינברג שיש לו חבר קרוב וטוב בעמק הבכא. כמו איוב בשעתו, את הכל לקחו הרשעים – אשה, ילדים, בית… רק חבר טוב אחד היה לצידו. ור’ אריה היה לו לחבר קרוב, ר’ אריה היה כמעין אבא, ר’ אריה היה תומך בו ברגעים קשים.
ר’ אריה היה הכל בעבורו.
הימים חולפים ברוטינה אכזרית וקפדנית. אך לשני החברים היה סדר יום שונה מעט, בסיומו: יוצאים השכם בבוקר לעבודה, חוזרים בערב, מקבלים מנת אוכל זעומה ולאחריה מתיישבים ללמוד דף גמרא, אותם זכר, כאמור ר’ אריה בעל פה. ללימוד היו תדיר נלווים פרקי אמונה ועידוד בשבי שסופו לא נראה באופק חרף השמועות העקשניות על מפלת הגרמנים בכל החזיתות.
הזמן חולף, המלחמה מתקרבת לקיצה. הנאצים מפחדים שיגלו את תעשיית ההשמדה ההמונית שלהם, וטרם ישיגום הרוסים ויגלו את הזוועות הבלתי נתפסות, הם מוציאים המוני יהודים לדרך ארוכה, שהיתה צעדה אחרונה לרבים מהם: צעדת המוות.
צעדת זו נערכה תחת שמירה קפדנית וכבדה. בקור אירופאי מקפיא של סוף החורף, בבגדי קיץ בלבד שהיו יותר סמרטוטים מבגדים. מי שנפל מחוסר כח או רצון להמשיך נורה מיידית בראשו.
צועדים ונגררים בשלג העמוק, חולפים על פני קילומטרים רבים, חלק מהצועדים נותרים במחנות שעל הדרך: מאוטהאוזן, בוכנוולד, דכאו… בברגן בלזן היתה תחנתם הסופית. ר’ אריה נותר במחנה עצמו ושטיינברג גוייס לעבוד למען הרייך השלישי ההולך וגווע בייצור פחמי עץ.
פורים תש”ה עבר, שלושים יום קודם החג מתחילין בהלכות הרגל הקרב וגם ר’ אריה מתרגם הלכה למעשה. “בשנה שעברה”, עוד הייתי בבית, חגגנו את ליל הסדר כהלכתו ברוב פאר והדר…” הוא סח לשטיינברג, עיניו מצועפות ויחד עם זאת מעשיות מאוד, נחושות. “קיימתי מצוות אכילת מצה. אני לא יכול להעלות על דעתי שהשנה לא אוכל מצה בפסח. אני רוצה גם השנה לקיים מצוות אכילת מצה! יש לנו חודש להתארגן לזה”.
שטיינברג הסתכל עליו במבט מוזר. “מה מצה, איפה תוכל להשיג כאן מצה? יש עלינו שמירה הדוקה, אני לא צריך לספר לך על זה”.
“אני לא יכול”, היה ר’ אריה נחרץ. גם אם תוכנית הפעולה עדיין אינה ידועה לו, אין לו בעיה להתחיל להתוות אותה. “אתה הרי יוצא מחוץ למחנה, תדאג אתה לזה”.
למחרת יצא שטיינברג לעבודתו במפעל הפחמים. הוא הבחין שרגליו רמסו מבלי משים גרגירי חיטה רבים. מאין הם?
באותו הלילה הפציצו האמריקנים מפעלי מזון גרמניים, המפעל הקרוב אליהם היה עמוס בחיטה. אולי כאן טמון הפתרון.
חוזרים מהעבודה. שטיינברג ניצל רגע קט של היסח הדעת, הוא התכופף כאילו לקשור את נעלו וידיו אוספות מלא שני חופני גרגירי חיטה. שני אגרופים נחושים לנקום בארורים נקמה יהודית אמיתית.
הוא מצא את ר’ אריה. “הנה, יש לנו כמות לשני כזיתים של מצה”.
ר’ אריה היה מאושר. הנה הולך ומתגשם חלומו הגדול, לאכול לחם עוני! לקיים מצוות עשה דאורייתא! יחד חיפשו ומצאו אבנים, בעזרתם טחנו בכל יום גרגירי חיטה. התכולה: כמות קמח המספיקה לשני כזיתי מצה.
ערב פסח תש”ה.
שטיינברג לוקח עימו את הקמח ומגיע אל המפעל. בין ייצור פחם למשנהו, הוא מתכנן א
