העתונות החרדית טורחת להסביר בנימוקים מנימוקים שונים, מדוע צריך להצביע למפלגה חרדית.
והרי ממה נפשך, אם מדברים אל אלה שציווי התורה אודות ציות לדברי חכמים לא מוכר להם, או שהם מתנכרים אליו,
מה יעזרו ההסברים המפורט ים האלה , הרי הם יודעים אותם, אין בהם גילויים גדולים וח ידושים מסעירים, והם החליטו
אחרת כי יש להם הגיונות אחרים. ואם יודעים הם את משמעות ציוויי התורה, אין צורך בכל הסבר, אדרבא ככל שיבינו
פחות או יבינו אחרת יהיה להצבעתם כהוראת גדולי התורה ערך מוסף.
לפיכך יש להקדיש את הזמן להעמקת אמונת החכמים והבנת ציווי התורה בעניין ” ועשית ככל אשר יורוך” .
טרם ניגש להבהרת הנושא מזוית הראיה ההלכתית נדגיש כי כבר בזמן הנביאים היה מקובל לשאול את הנביאים גם
בעניינים שאינם הלכתיים כך מצינו ששאול הלך לשמואל לשאול בענין האתונות. ובודאי שכדאי ומשתלם לשאלם. מלבד
1 שהם יודעים טוב יותר, שכן מתקיים בהם דבר המשנה באבות “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה”
התורה
שספגו בשנות למוד רבות נותנת להם ראיה שלאחרים אין, ופרספקטיבה אחרת לגמרי הלוקחת בחשבון את המבט
האלוקי על המציאות. יש להם סייעתא דשמייא מיוחדת לקלוע אל השערה ולתת את העצה הטובה ביותר והמתאימה
2 ביותר. וכן כתב הנצי”ב: “ת”ח מועיל לידיעה בהליכות עולם כדתנן ונהנין ממנו עצה ותושי ה”
.
במאמר זה נדון מבחינת החיוב ההלכתי
מצוות התורה הן כלל “הוראות ההפעלה” שנתן בורא העולם והאדם. ובוו דאי שיש מחויבות שכלית והגיונית להפעיל
מערכת על פי הוראות ההפעלה, ולהמנע מלעבור על ההוראות האלו. ובמיוחד כשמדובר במערכת שטיפול לא נכון בה
מסוכן מאין כמוהו. אלא שבמבט ראשון נראה כי מצוות התורה שבכתב וזו שבעל פה כלולות במערכת אך מדוע מחויבים
אנו לציית לדברים שבני אדם, חכמים בקיאים וצדיקים ככל שיהיו, הוסיפו?
הגמרא מלמדתנו שיש לברך על נר חנוכה כמו גם על מקרא מגילה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” ושואלת: “והיכן ציוונו”?
והרי אלו מצוות מדברי חכמים? ועונה: “מלא תסור”.
הווה אומר שהפסוק “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” מתי יחס לכל תקנות חכמים ואיסוריהם . כלומר,
התורה האצילה לחכמי כל דור ודור, סמכות לגזור גזרות ולתקן תקנות, ואף ציוותה אותם לעשות כן כשמתבקש, שנאמר
3″ ושמרתם את משמרתי”
וקבלו חז”ל שהכוונה היא “עשו משמרת למשמרתי”
4
, כלומר, שיגזרו גזרות ויתקנו תקנות
בשעת הצורך, ואותנו ציוותה לציית להם באמרה “לא תסור” כאמור לעיל. וממילא העובר על תקנת חכמים או על גזירה
מדרבנן עובר על ציווי הפסוק “לא תסור”, כלומר – איסור דאורייתא . תקנות החכמים וגזרותיהם הינם אפוא חלק בלתי
נפרד מאותה “מערכת הוראות הפעלה” שנתנה לנו על ידי בורא העולם והמחויבות שלנו לציית להן ברורה.
ובהקדמה ליד החזקה אומר הרמב”ם כי שני סוגי בתי דין מחייבים את כל כלל ישראל, בית דין של שבעים ואחד בלשכת
הגזית, ובהעדרו: בית דין של כל חכמי ישראל שבדור. פעמי ים בהיסטוריה היה כזה בית דין, בחתימת המשנה ובחתימת
התלמוד הבבלי. ואחרי חתימת התלמוד התרבו הגייסות והשתבשו הדרכים ותקנות או גזירות אינן מתפשטות ב כל
תפוצות ישראל. והחל המהלך של “נהרא נהרא ופשטיה”. מכל מקום, כל חכם מחייב את בני קהילתו. והם מחויבים
מדאוריתא לשמוע לו כנ”ל.
אמנם הרמב”ן בהגהותיו לספר המצוות חולק על הרמב”ם ואומר שמה שנאמר “לא תסור” מתי יחס רק לדיני תורה
שנמסרים בעל פה על ידי החכמים. ואילו תקנות חכמים אינן מחייבות אלא מדרבנן. ומה שהגמרא אומרת “והיכן ציוונו –
מלא תסור” הפסוק “אסמכתא בעלמא”. ..
5 ושאל ר’ שמעון שקופ
, אם אין התורה מחייבת לשמוע ולציית לגזרות חכמים ולתקנותיהם, “מי אדון לנו” לחייב אותנו
לשמוע לדבריהם? כלומר שאלתנו דלעיל חוזרת מה מקור החיוב לציית למעשי בני האדם?
ואומר ר”ש שקופ. שאדם הרוצה לקיים את רצון ה’, יודע שהחכמים שלמדו תורה הרבה יודעים את רצון ה’ מתוך מה
שלמדו, ויכולים להקיש גם על מה שלא נאמר. כמו אדם המכיר את חברו עשרות בשנים ויודע מה רצונו גם בלי לשאול
אותו ומה יחסו לדברים המתחדשים גם בלי שהלה יגלה דעתו. וממילא אם הם אומרים שמעתה יש לאסור לאכול עוף
בחלב הווה אומר שמתוך כלל התורה שבלבם מבינים הם שהקב”ה רוצה שיגזרו הגזרה או יתקנו התקנה, השכל הישר
הוא אפוא המחיי ב לציית לדברי החכמים .
לפי מהר”ל . הכל מת יישב בשופי.
6 מהר”ל אומר
שכל אסמכתא כלולה באמת בפסוק , והתורה התכוונה גם אליה, אלא שהדבר כלול בצורה רחוקה יותר
ועל החכמים לדלות את הדין ולחקקו.
ממילא גם לפי הרמב”ן כל דין דרבנן וכל תקנת חכמים מעוגנים היטב בפסוקי התורה שבכתב, כיון שכל דין דרבנן נשען
על הפסוק ” לא תסור ” כאסמכתא, ואסמכתא גם היא טמונה בפסוק. המחלוקת בין הרמב”ם לרמב”ן אינה נוגעת אפוא
כלל לסיבות החיוב שכן לפי שניהם מקור הסמכות הוא בדבר ה’ והמחלוקת היא לגבי הגדר, האם כל דין דרבנן מקורו
בפסוק “לא תסור” באופן ישיר , וכן דעת הרמב”ם. או כאסמכתא כדעת הרמב”ן. כך או כך החיוב מעוגן בפסוק זה.
כל אדם המגדיר את עצמו כשומר מצוות מקבל את הנאמר עד כאן. הטענה שנגדה יצ א מאמר זה דווקא עכשיו היא זו
שנולדה בגרמניה והיא, שיש לחלק בי ן נושאים הלכתיים לסוגיות החיים. וכבר אמר החזון איש שההבדלה הזו היתה אם
כל חטאת והיא שהובילה לאבדן יהדות גרמניה.
זאת ועוד, וכי אין החכמים חכמים דיים לדעת מה בתחום סמכותם ומה לא? בעצם העובדה שהם קוראים לנו לעשות
בתחום זה או אחר כפי שהם מבקשים, מודיעים הם שהם מבינים שזה בתחום סמכותם, ומיהו המתחכם שיבוא אחרי
המלך.
מבחינה זו ככל שנבין פחות את הוראת החכמים ונקיים אותה בגלל החובה לקיים דברי חכמים יהיה לדבר ערך מוסף
ואם עלינו לבטל דעתנו מפני דעתם – יהיה לדבר ערך גבוה אף יותר.
וכנגד אלה הטוענים כי אולי לא תמיד מביאים לפני גדולי הדור דברים כהוויתם, וממילא לא תמיד חייבים לשמוע ולציית
לדבריהם כיון שהדברים מבוססים על מידע לא מדויק או לא נכון , אמנם בדרך כלל מתברר כי זו טענת שוא שמקורה
