הרב מרדכי נויגרשל – הכרת הטוב אצל האבות לעומת כפיות הטובה בדמוקרטיה הישראלית

ב”ה הרב מרדכי דוד נויגרשל החיסונים והבחירות – ה”אני” הטווסי לעומת בעלי אמונת החכמים
ה”אני” לעומת ה”הנני”
מערכת הבחירות העומדת בפתחנו מחדדת שוב את הבעיה הלשונית הקשה בה לוקים רבים מאלה הרואים עצמם מועמדים. הגדרת הבעיה היא: הצטמקות דרמטית של אוצר המילים שלהם. מהר מאד מצטמצם אוצר מילותיהם למילה אחת והיא המילה “אני” בצירופיה השונים: “אני מסוגל”, “אני מתאים”, “אני אעשה”, “אני בשל”, “אני אנווט”, אני ואני ואני ו…אפסי עוד”. והנה תתחיל תעמולת הבחירות ומצעד הטווסים הלאומי יצעד לפנינו בסך
ויגעגע “אני אני ואני”.
באחד הנאומים הראשונים של חברת הכנסת לשעבר הגב’ שולמית אלוני, דיברה זו בסגנון הנ”ל, עמדה הגב’ גולדה מאיר ואמרה: “מנין נלקח הסגנון הזה. אצלינו לא היה נהוג לדבר ב”אני” לכל היותר דברו ב”אנחנו”…
על רקע זה באים חיסוני הקורונה ונותנים לנו הזדמנות להעמיד אנטיתזה לכיעור הנ”ל.
המתחסנים יתחלקו לשתי קבוצות. כאלה שיתחסנו בגלל ה”אני” שלהם. וכאלה שיתחסנו מתוך ענווה ותבונה.
אין זה סוד שזה שבועות ארוכים נשמעים קולות רבים החוששים ממבצע החיסונים ויהיה מקורם של החיסונים אשר יהיה. הסבות המועלות שונות ומגוונות. ובחלק מהמקרים גם נערכת תעמולה להפצת החששות האלו ולהרתעת הצבור מלהתחסן.
גדולי התורה אמרו מילתם. היינו מצפים שיהיה בכך די, והמוני בית ישראל המצייתים לדעת תורה יצאו להתחסן.
אין זה אומר שאסור לשאול מדוע אמרו כן. מותר לנסות ולהבין, ואדם אינטליגנטי מעצם היותו כזה, מעונין להבין. גם בגמרא מלמדים אותנו להבין כל מה שניתן להבנה. ואולם, אין כל קשר בין ההבנה שלנו או אי ההבנה, וההשגות שלנו על ההסברים הניתנים, לבין הצורך לציית לדברי חכמים. אותה תורה שצוותה אותנו על מצוות שכליות כגון כבוד אב ואם ואסור גזל ועל חוקים לא מובנים כפרה אדומה ושעטנז, ציוותה אותנו לעשות כהוראת החכמים
שבכל דור. ולכן, הסברים הניתנים לא אמורים להינתן בסגנון של שכנוע.
אבי ז”ל, הגם שנמנה על חוג חתם סופר, היה מקורב אצל האדמו”ר מסדיגורא בעל ה”אביר יעקב” שניהל את חצרו בתל אביב. בבית מדרשו מסר אבא ז”ל שיעור יומי בגמרא והאדמו”ר עצמו היה יושב בחדרו ומקשיב, ומפעם לפעם פותח את הדלת, מעיר הערה או מסביר
הסבר, וחוזר לפינתו.
פעם, סיפר אבא, הגיע יהודי ושאל את האדמו”ר שאלה בהלכה. האדמו”ר בגדלותו התורנית הידועה, סיכם את הסוגיא מהגמרא עד הפוסקים והסיק מסקנה. השואל הודה ופנה ללכת, שאל אותו האדמו”ר לאן אתה הולך? – “קיבלתי תשובה”, ענה האיש. לא, אמר האדמו”ר לא קבלת תשובה, אנחנו למדנו את הסוגיא, עכשיו לך לרב העיר שהוא המרא דאתרא ותקבל
ממנו פסק הלכה.
בהחלט יתכן שהרב יפסוק אחרת ממסקנתו של האדמו”ר אך זה הכלל, שבמקום מרא דאתרא כל אחד מבטל דעתו כשמגיע הדבר לידי הלכה למעשה.
במילים אחרות: בעוד שאצל האזרחים שאינם באי בתי המדרש, ההחלטה אם להתחסן או לא היא ההחלטה של “אני” אני קובע אני מחליט וכיוצ”ב, וממילא יש צורך לשכנע אותם להחליט את ההחלטה המתבקשת. אצל בני התורה ובאי בית המדרש לא “אני” הוא המחליט. גדולי התורה כבר קבעו מה עלינו לעשות וגם רצוני להבין מדוע אינו אלא סקרנות
אינטלקטואלית (חיובית ורצויה) ולא בירור לקראת החלטה שלי.
האזרחים שאינם באי בית המדרש, אנשי ה”אני מחליט”, צריכים לשמוע מהמומחים התומכים ולשמוע את המתנגדים ולשקול את הצדדים. ואף שאין הם מבינים ולו משהו בנושאים המדעיים הנמצאים בתשתית הנושא, ה”אני מחליט” יכול להחליט גם אם אין הוא מבין כלום. וזאת מבלי שהוד מעלתו ה”אני” ירגיש עצמו טיפש… לעומתם כשמקבלים פסק הלכה ומקיימים בכך צו אלוקי, פועלים פעולה תבונית כי לפעול על פי צו האלוקים שנתן לנו הוראות הפעלה איך להפעיל את המוצר שיצר, ואחת ההוראות היא לשמוע לדברי חכמים – אין פעולה תבונית יותר מזו, ממש כמו שאדם נבון מפעיל את מכשיריו לפי הוראות היצרן. כך
פועלים בני התורה ובאי בית המדרש.
כואב הלב לראות כיצד עיתוני הצבור החרדי ושאר שופרותיו עושים מאמצים לשכנע (ולא רק להסביר כדי להבין) ליטול את החיסונים על ידי שמסבירים את חשיבותם ומפריכים את החששות. מדוע מעריכים הם את הצבור של היראים כה מעט? עבור צבור היראים די בכך שמפרסמים את ההוראה של גדולי התורה ושל בתי הדין כדי שנציית ונעשה כנדרש. (את
ההסברים המלומדים יש להדפיס עבור הסקרנים תאבי הידע במדורי הרפואה וכד’).
גם על ההבדל הזה בין המחליטים על פי נטיית הלב בשיטת “אני מחליט, אני מנווט” (למרות שגם אחרי כל ההסברים ה”אני” נשער בער בנושא כמעט כמו לפניהם) לבין המחליטים החלטה תבונית לציית לדברי חכמים ובכך לציית לדבר האלוקים, יש לומר את התפילה דר’ נחוניא בן הקנה מודה אני לפניך מלך חי וקיים ששמת חלקי בין יושבי בית המדרש ולא שמת
חלקי בין יושבי קרנות”.
וכדי להמחיש את ההבדל מגיעות בחירות ושוב נעמוד בין אלה שיסבירו “ברחל בתך הקטנה” מדוע יש לבחור בפלוני שהתפצל מאלמוני ומתנגד לפלמוני ומטיף למען גלמוני ולא בזלמוני שנשאר יחד עם צלמוני וכו’ על זה הדרך, לבין אלה שינצלו את ההזדמנות לקיים פעם נוספת את מצוות התורה לשמוע לדברי חכמים ובכך ירגישו שהצבעתם הינה מעשה נבון כלעומת
המעשה חסר ההגיון שעושים אלה שמאמינים ב”אני” שלהם שבוחר.
ושוב נתקל, למרבה הצער, גם במחנינו באלפי הסברים מדוע אלה טובים מאלה ומדוע השעה כל כך קריטית, במקום לדווח על הוראות החכמים ולקרוא לכולם לשוב לתלמודם, ושוב נרגיש שמישהו מטיל ספק באמונת החכמים של אנשינו.
ואם כך הדבר מן הראוי לחוש נעלבים בשביל כולם. בימים אלה יש מקום לשני דברים:
1. לשוחח על אמונת חכמים וגדריה ולהעמיקה. 2. לחזק את גאוות היחידה. ולהדגיש את העובדה שאנו, בין השאר, בגלל הציות
לחכמינו רחוקים מתרבות ה”אני” המככבת בראש חוצות.

מילות מפתח גנץ, חולדאי, קורונה