כלל נקוט הוא בידינו כי עניין הניתן ללומדו מכוח סברה כמוהו כדין הנלמד מהתורה.
כלל זה בא לידי ביטוי במסכת ב”ק דף מ”ו ע”ב, לעניין הדין של “המוציא מחבירו עליו הראיה” דאמרינן שם “א”ר שמואל בר נחמני, מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם… מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא…”. ומסיקה הגמ’ מחמת כן שהלימוד מהפסוק נדרש לעניין אחר.
עוד בא כלל זה לידי ביטוי במסכת כתובות דף כ”ב ע”א, לעניין דין של “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”, ואמרינן שם דאשה נאמנת לומר “אשת איש הייתי והתגרשתי”. “א”ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש – אסרה, הזה – התירה”. וגם שם שואלת הגמרא: “למה לי קרא, סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה…” ומסיקה הגמ’ מחמת כן שהלימוד מהפס’ נדרש לעניין אחר.
הרי לן שוב כי ההבנה הבסיסית של הגמרא היא דדבר הניתן ללמוד אותו מסברה כמוהו כדין הנלמד מהתורה.
והנה ראה הסוגיא במסכת ברכות דף ל”ה ע”א לעניין המקור לברכת הנהנין, ומסיק שם: “אלא סברא היא שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.”
ולמרות דדין זה נלמד מסברא קיימא לן לדינא שברכת הנהנין אינה אלא מדרבנן ולא דאורייתא.
ולפיכך, אף נפסק כי במצב של ספק, בברכת הנהנין, נקטינן לקולא – בשונה, למשל, מספק ברכה דאורייתא; כברכת המזון, דפסקינן דספיקו להחמיר.
לעניין זה ראה שו”ע או”ח ס’ ר”ט סעיף ג’ “כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה”
ויקשה, מאי שנא:
בין: סברת “המוציא מחברו עליו הראיה” וסברת “הפה שאסר הוא הפה שהתיר” דנקטינן דהוי כדאורייתא.
לבין: ברכת הנהנין, הנלמדת אף היא מסברה, ואינה אלא כדרבנן ולא כדאורייתא.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
