פרשת בא – תשפ”א
“וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם”.
בשו”ע חלק או”ח סימן ל’ סע’ ג’ פסק כי המשכים לדרכו קודם עלות השחר, רשאי להניח תפילין בלא ברכה ולצאת לדרכו בעוד התפילין עליו ובהגיע זמן תפילין ימשמש בהם ויברך עליהם.
המקור לדין זה מממסכת מנחות דף ל”ו ע”א.
בטעם הדבר, ביארו בפוסקים (הפרי מגדים ואח’), דמצוות תפילין איננה עצם קשירת התפילין או הנחתם, אלא היות התפילין מונחים עליו.
ומשכך, חשבינן ליה למצוות תפילין כמצווה מתמשכת ובהתאם אף ברכותיה מתממשכות משך כל זמן שהתפילין מונחים עליו.
כעין זה נקטו התוס’ במנחות שם, גם לגבי אדם שהתעטף בטלית קודם עלות השחר בלא ברכה, כשיאור היום בהגיע זמן המצווה אינו צריך לפשוט טליתו ולהתעטף מחדש, כדי לברך על העיטוף בטלית, אלא סגי למשמש בטליתו ולברך עליה.
והנה, איתא בתשובות רעק”א, קמא סימן ט’, דהשוכר מחבירו בית עם מזוזה המנהג הוא שהשוכר אינו מברך “על מצוות מזוזה” אע”פ שמזוזה חובת הדר היא ובוודאי מקיים השוכר מצוות מזוזה.
ובטעמו של דבר מבאר רעק”א, דאפילו אם מצוות מזוזה אינה פעולת קביעת המזוזה במשקוף הבית אלא עצם היותה בבית – ומצווה מתמשכת היא כל תקופת דיורו בבית, ולפי זה ראוי שהשוכר יברך עם כניסתו לבית, מ”מ מביא בשם ברכי יוסף דהשוכר אינו מברך, משום שתקנו ברכתה רק בעת קביעתה ותו לא.
אולם רעק”א נשאר בצ”ע מדוע אכן לא יברך בהיכנסו לבית ואף יוכל למשמש בה קודם.
וקשה, מאי שנא:
בין: מצוות תפילין שלגביה פסקינן דאם לא ברך בשעת העשייה, שהיה אז פטור, מ”מ מברך לאחר מיכן בעודם עליו – משום שמצווה מתמשכת היא היותן עליו.
ובין: מצוות טלית דגם לגבי, וכמו בתפילין, פסקינן כי יכול לברך על מצווה זו כל עוד הוא מעוטף בטלית.
לבין: מצוות מזוזה דלמרות היותה מצווה מתמשכת – כל זמן היותה בביתו.
מ”מ מי ששוכר בית עם מזוזה אינו מברך עליה זאת מהטעם דאין לברך על מצווה זו רק בשעת מעשה קביעתה.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
