לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224505
שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=224477
מועד קטן דף כה
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
גמ’ ואפי’ חכם? והתניא ‘חכם שמת הכל קרוביו’; ‘הכל קרוביו’ סלקא דעתך? אלא הכל כקרוביו, ‘הכל קורעין עליו והכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחבה’? לא צריכא דלאו חכם הוא. ואי אדם כשר הוא, חיובי מיחייב למיקרע! דתניא, ‘מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים? כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר’; ‘יבכה ויתאבל’ – ערבונא קא שקיל מיניה? אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, ‘שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה לו’? דלאו אדם כשר הוא. אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה – חיובי מיחייב, דתניא, ‘רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה – חייב לקרוע; למה זה דומה? לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע’? דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה. כי נח נפשיה דרב ספרא, לא קרעו רבנן עליה; אמרי, לא גמרינן מיניה! אמר להו אביי, מי תניא ‘הרב שמת’? ‘חכם שמת’ תניא! ועוד, כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא. סבור מה דהוה הוה; אמר להו אביי, תנינא ‘חכם כל זמן שעוסקין בהספד חייבין לקרוע’. סבור למיקרע לאלתר; אמר להו אביי, תניא ‘חכם כבודו בהספידו’. כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי ספר תורה אפורייה. אמר להו רב חסדא, מילתא דבחייה לא סבירא ליה, השתא ליקום (ליה) ליעבד ליה? דאמר רב תחליפא, אנא חזיתיה לרב הונא דבעי למיתב אפוריי’, והוה מנח ספר תורה עליה, וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה; אלמא קסבר אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. לא הוה נפיק פוריא מבבא. סבור לשלשולי דרך גגין, אמר להו רב חסדא, הא גמירנא מיניה ‘חכם כבודו דרך פתח’. סבור לאשנויי מפוריא לפוריא, אמר להו רב חסדא, הכי גמירנא מיניה ‘חכם כבודו במטה ראשונה’, דאמר רב יהודה, אמר רב, מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה? שנאמר (שמואל ב ו ג) ‘וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה’. פרוס בבא ואפקוה. פתח עליה רבי אבא, ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה. מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא’ (יחזקאל א ג) ‘היה היה דבר ה’ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים’? טפח ליה אבוה בסנדליה; א”ל, לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא? מאי ‘היה’? שהיה כבר. כי אסקוה להתם, אמרו ליה לר’ אמי ולר’ אסי, רב הונא אתי! אמרו, כי הוינן התם, לא הוה לן לדלויי רישין מיניה; השתא אתינן הכא, אתא בתרין? אמרו (ליה), ארונו בא! ר’ אמי ור’ אסי נפוק, ר’ אילא ור’ חנינא לא נפוק. איכא דאמרי, רבי אילא נפק, ר’ חנינא לא נפק. דנפק מאי טעמיה? דתניא, ‘ארון העובר ממקום למקום, עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים’. דלא נפק מאי טעמא? דתניא, ‘ארון העובר ממקום למקום, אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים’. קשיין אהדדי? לא קשיא, כאן ששלדו קיימת, כאן בשאין שלדו קיימת. ורב הונא שלדו קיימת הוה. דלא נפק, לא סיימוה קמיה. אמרי, היכא נינחיה? רב הונא ריבץ תורה בישראל, ור’ חייא ריבץ תורה בישראל הוה. מאן מעייל ליה? אמר להו רב חגא, אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין, ולא חזי לי קרי, ומשמע ליה קמיה, וידעי בעובדיה, דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין, ויתיב עלה ארבעין תעניתא. עייליה. הוה גני יהודה מימיניה דאבוה וחזקיה משמאליה. אמר ליה יהודה לחזקיה, קום מדוכתיך! דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא. בהדי דקאים, קם בהדיה עמודא דנורא. חזייה רב חגא, איבעית, זקפיה לארוניה ונפק אתא. והאי דלא איענש ענש, משום דזקפיה לארוניה דרב הונא. כי נח נפשיה דרב חסדא, סבור לאותובי ספר תורה אפורייה. אמר להו ר’ יצחק, מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה? סבור דלא למישלל קרעייהו. אמר להו ר’ יצחק בר אמי, חכם כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה – שוללין. כי נח נפשי’ דרבה בר הונא ורב המנונא, אסקינהו להתם.
עמוד ב
כי מטו אגישרא, קמו גמלי. אמר להו ההוא טייעא, מאי האי? אמרו ליה, רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי; מר אמר מר ניעול ברישא, ומר אמר מר ניעול ברישא. אמר, דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא. חליף גמליה דרבה בר הונא. נתור ככיה ושניה דההוא טייעא. פתח עליה ההוא ינוקא, גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות, קאת וקפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא משנער, קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק. כי נח נפשיה דרבינא, פתח עליה ההוא ספדנא, תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים [על משים לילות כימים] . א”ל רב אשי לבר קיפוק, ההוא יומא מאי אמרת? אמר ליה, אמינא, אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה – מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה – מה יעשו מי גבים? א”ל בר אבין, ח”ו דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא. ומאי אמרת? אמינא, בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלש דעתיה עלייהו, ואתהפוך כרעייהו. ההוא יומא לא אתו לאספודיה. והיינו דאמר רב אשי, לא בר קיפוק חליץ ולא בר אבין חליץ. רבא, כי הוה אתא לדגלת, א”ל לבר אבין קום אימא מילתא. קאי ואמר, באו רוב שלישית במים, זכור ורחם, תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו כאות מי מרה. (חנין יוחנן זירא אבא יעקב יוסי שמואל חייא מנחם סימן) רבי חנין, חתניה דבי נשיאה הוה, לא קא הוו ליה בני. בעא רחמי והוו ליה. ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה. פתח עליה ההוא ספדנא, שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו אבד חנינו. אסיקו ליה ‘חנן’ על שמיה. כי נח נפשיה דר’ יוחנן, פתח עליה ר’ יצחק בן אלעזר, [חסר בסוף הדף עקב מגבלות מקום]
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
