“כלו לו חציו” – מדליק אש – זורק חץ
ראה במסכת ב”ק דף כ”ג ע”א דנקטינן שם כי למ”ד “אשו משום חציו”, אית ליה נמי “אשו משום ממונו”.
ולפיכך, מי שהבעיר אש מול גדר (גדר שביכולתה למנוע מהאש מלהתפשט) ונפלה הגדר, שלא מחמת הדליקה, ולא מנע, מבעיר האש, מהאש מלהזיק, חייב המבעיר על נזקי האש מהטעם של “אשו משום ממונו” (דומיא דשורו שלא שמרו ויצא והזיק) – למרות שפטור מדין “אשו משום חציו” ד”כלו לו חציו”.
לעניין זה ראה רמב”ם פרק י”ד מהלכות נזקי ממון הלכה ד’ ובשו”ע סימן תי”ח סעיף י”ג שפסקו כך להלכה.
והנה, ראה במסכת סנהדרין דף ע”ז ע”ב דאמרינן שם “זרק חץ ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא (זורק החץ) קדם ונטלו פטור היות ובעידנא דשדייה ביה מיפסק פסיק גיריה”.
ובארו שם בתוס’ (בד”ה בנזקין) כי פטור האמור הוא בין מרציחה ובין מנזיקין.
כלומר, לא רק שאין מחייבין את יורה החץ למול תריס כדין “חציו וכוחו”, אלא גם אין מחייבים את זורק החץ במה שהסיר את התריס במו ידיו כדין אדם שלא שמר על ממונו (החץ שלו) מלהזיק.
וברי שאין מקום לחלק בין “אשו” שנחשב גם כ”ממונו”, לבין “חצו” שאף הוא צריך להיחשב בנוסף גם כ”ממונו”, דמאי שנא, והלא כל כוח המיוחס ומושפע מהאדם לא גרע מ”אשו”. (ומה בין זה ל”אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה”).
ויקשה, מאי שנא:
בין: המדליק אש מול הכותל, ונפל הכותל, ויכול למנוע ההיזק, ופשע ולא מנע, שחייב בנזקי האש מהטעם של “אשו משום ממונו”.
לבין: הזורק חץ, ופשע כשהסיר את התריס במו ידיו, דפטור מנזקי החץ מהטעם של “כלו לו חציו” ואין מחייבים את הזורק גם מדין “ממונו”.
(קושיית “קהילות יעקב” ב”ק סימן ב’)
