פרשת בשלח – תשפ”א
“וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹקיך… כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”
הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים, פרק י”א הלכה י’, פוסק כי אסור לחבור חבר או ללחוש לחשים ולהעלות על דעתו שיש בלחשים כדי להועיל לו.
ובהמשך שם בהלכה יא ובהלכה י”ב מוסיף הרמב”ם כי הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה או קורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, מלבד היותו מלחש ומנחש וחובר חבר, הרי הוא ככופר בתורה.
זאת מפני שעושה מדברי תורה כרפואת הגוף ואינן אלא רפואה לנפשות, שנאמר “ויהיו חיים לנפשך”.
אך יחד עם זאת פוסק הרמב”ם דלבריא מותר לקרא פסוקים ומזמורי תהילים לשם הגנה מצרות ומנזקים ושתגן עליו זכותם. (משמע מדבריו שלצורך רפואת חולה אסור לומר אפילו מזמורים שלמים מתהילים!).
וכן מותר, אליבא דהרמב’ם, לחולה שיש בו סכנה לקרא פסוקים ומזמורי תהילים כדי שלא תיטרף עליו דעתו.
לעניין זה ראה גם בשו”ע יור”ד סימן קע”ט סע’ ו’-י”ב שפסק כדעת הרמב”ם.
והנה, ראה בספר “שימוש תהילים” (ספר ששבחוהו גדולי ישראל, ראה ברשב”א בשו”ת ח”א ס’ תי”ג, וכן החיד”א בספרו “שם גדולים” אות ש’, המקלסים ספר זה וכותבים: “שמוסכם מכל גדולי ישראל”). ובו פירוט רב באופני השימוש באמירת פרקי תהילים למזור ומרפא, למיני חלאיים ומגוון בעיות, ואף שלא במקום סכנת חיים או כהגנה לבריא מפני מזיקים וצרות.
וכמובא שם בספר “שימוש תהילים: דפרק ו’ מיועד לחולי העיניים; פרק ט”ז לפרסם הגנב (ראה שם פירוט רב כיצד ללחוש לספל מים ובו פתקי שמות החשודים -ושם הגנב יעלה); פרק ל”ח לשיכור שיתעורר מיינו; פרק קמ”ג לחולי הזרוע וכו’. (ישנם ספרי תהילים שהדפיסו זאת בכותרת המזמורים).
לעניין זה ראה גם ב”ספר תהילים לפי סדר החיד”א” (כמובא בספרו “עבודת הקודש” בסוף סנסן ליאיר אות י”א).
שעניינו אמירת כל פסוקי תהילים לא לפי סדרם במזמורים, אלא קיבוצם מחדש לפי סדר הא”ב , תוך איבוד סדרם והקשרם ההגיוני.
והוא סגולה לחלאים, מציאת זיווגים וכדומה, ע”י שיאמר כל פסוקי האותיות לפי סדר שמו, וכן את אמירת הבקשה (“רפואה” “זיווג”) על פי סדר זה של אלפא ביתא.
וקשה להני ראשונים ופוסקים כמובאים בחיד”א, מאי שנא:
בין: הדין דאין להשתמש במזמורי תהילים כעין “לחש” ו”סגולה” לחלאיים ובעיות שונות (חוץ מבריא להגן, ולחולה שיש בו סכנה -שלא תטרף דעתו) וכפי שפסקו הרמב”ם והשו”ע להדיא.
לבין: “מנהג ישראל תורה הוא”, של “שימוש תהילים”, וכן לומר “תהלים ע”פ סדר הא”ב” כמענה לריפוי ומזור לתחלואים וכיוצ”ב -הנעשה כעין “סגולה” ו”לחש” לכאורה.
